פסק-דין בתיק א 16883/01

1. ביום 12.7.01 הגישה התובעת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בעת עבודתה כמטפלת בגן ילדים בשרות הנתבעת.

2. התובעת מתייחסת ל-3 ארועים שונים: חבלה  מיום 9.11.94, כאב גב בשל התכופפות ביום 27.10.95,  כאב גב בשל התכופפות ביום 11.2.96.

3. התובעת פוטרה מעבודתה ביום 19.10.96.

4. מאחר והצדדים היו חלוקים בשאלת החבות, הוחלט לברר נושא זה תחילה. במועד שמיעת הראיות העידה התובעת כעדה יחידה והנתבעת בחרה שלא שלהביא ראיות. לאחר מכן סיכמו הצדדים טעוניהם בכתב.

5. השאלה היחידה העומדת על הפרק בשלב זה הינה האם קמה אחריות מצידה  של הנתבעת כמעבידה לכל אחד משלושת הארועים הנטענים ע"י התובעת.

6. לאחר ניתוח עדות התובעת שהיתה העדה היחידה לא שוכנעתי באמינות גרסתה ולא הוכח כי הופרה חובת הזהירות באף אחד מהמקרים.

7. אקדים ואומר כי תהייה ראשונה עולה מעצם עיתוי הגשת התביעה, הכיצד ארועים של פגיעה משנים 94-95 יגיעו לערכאות לאחר זמן כה רב. הכיצד התובעת שנפגעת ביום 9.11.94 חוזרת לעבודה ללא כל תלונה וטענה, נפגעת שוב ביום 27.10.95 וחוזרת לעבודה ללא כל תלונה וטענה, נפגעת בשלישית ביום 11.2.96 ורק לאחר פיטוריה מהעבודה בחודש 10/96 היא נזכרת כי יש לייחס למעביד אחריות בשל התאונה.

8. למען הסדר אזכיר כי התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי וקבלה פיצוי על נזקיה במסגרת ההליכים במל"ל, כך שלא מדובר בתובע שנותר ללא פיצוי.

9. סמוך לפני הגשת התביעה נבדקה התובעת ביום 25.6.01 ע"י פרופ' דניאל רייס וחוות דעתו הוגשה לתמיכה בתביעתה. עיון בחוות הדעת מעורר תהייה נוספת בתאור פרשת המקרה מתוארים מפי התובעת שני ארועים בלבד והארוע השלישי מיום 11.2.96 לא מוזכר בכלל ?!.

10. סיום עדותה של התובעת כמו גם סיום עבודתה המחישו היטב כי יש לחפש את המניע לתביעתה לא בארוע מסוים אלא ברגשי נקם או מחאה.

11. על פי מכתב התובעת מיום 17.10.96 שצורף כנספח לתצהירה היא היתה מלאת מרירות וכעס על פיטוריה ובסיום חקירה הנגדית העידה כך:

ש.         נכון שאת מאוד כועסת על נעמ"ת?

ת.         בהחלט. לא מגיע לי. אני הייתי לוקחת את העבודה גם הביתה, הורים היו מתקשרים אליי.

ש.         האם זו הסיבה שגרמה לך להגיש את התביעה הזאת או שאת חושבת שהיתה באפשרות המעסיקים או האחראים עליך או העובדים שעבדו איתך למנוע את מה שקרה לך?

ת.         למנוע את מה שקרה שלי אף אחד לא יכל למנוע, זה דברים לא צפויים, אני לא מאשימה את אף אחד ולא באה בטענות לאף אחד. זו סיטואציה, זה מקום העבודה שלי וזה התנאים. לקחת ילד ולחתל אותו על הריצפה, זה לא תנאים לעובדת. אני הייתי בת 37 ו - 38".

12. למעשה התובעת בחרה לחבר 3 ארועים כדי להצביע על רשלנות מעבידתה, אלא ש"תפסת מרובה לא תפסת". אשוב ואזכיר כי למומחה מטעמה ספרה התובעת רק על הארוע הראשון והשני שמא הארוע השלישי אינו רלוונטי לענין אחריות המעביד. במכתבה מיום 17.10.96 (נספח ללא סימון שצורף לתצהירה) בו העלתה על הכתב את רגשותיה וטענותיה, מזכירה התובעת גם הפעם רק שני ארועים אלא שהפעם מוזכרים רק הארוע השני והשלישי.

13. גם בתאורו של כל ארוע וארוע לא שמרה התובעת על עקביות ולא שכנעה בעדותה כי היה על הנתבעת לנקוט בפעולה כלשהי למנעו.

14. האירוע הראשון מתואר בסעיף 3 א' לכתב התביעה כחבלה "בגבה  מכסא ו/או חפץ שהונח ו/או הוזז לאחור", תאור בלתי אפשרי לכשעצמו על תובע לדעת מה בדיוק ארע וגרסה עובדתית חלופית אינה אפשרית. בסעיף 4 לתצהירה מתארת התובעת כי בעודה מתכופפת לקראת ילד שמחבק אותה, היא נפלה לאחור על כסא "כשחלק חד של הכסא פגע בעצם הזנב". בהודעתה למל"ל נ/1 מתארת התובעת את הארוע בצורה שונה. משנתבקשה בעדותה לתאר את הארוע ומהו אותו חלק חד של הכסא ממנו נפגעה לא ידעה התובעת להשיב על שאלה מהותית זו והחלה להסתבך בין גרסאות שונות, לרגע החלק החד הוא של המשענת ולרגע חלק אחר ובסה"כ נוצר הרושם מעדותה כי ארוע במתכונת זו לא ארע כלל. התעקשות התובעת לתת נופך של אמינות לאירוע זה על הסתירות הרבות בגרסאותיה פגעו קשות באמינותה ואזכיר כי מדובר בעדות יחידה.

15. גם תאור שני הארועים האחרים לא ברור ולא חד משמעי. לגבי הארוע השני בתצהירה מתארת התובעת כי הוא ארע בעת התכופפות על מנת להרים ילד כלומר לפני ההרמה, בעדותה כהרגלה בחרה התובעת להוסיף פרטים רבים סותרים זה את זה. לפתע הארוע היה לאחר הרמת הילד לפתע היו בו זמנית שני ארועים והכאב הופיע לאחר הרמת הילדה השנייה ובפועל נותר התאור מעורפל ולא ספציפי. הרושם שמתקבל מגרסתה הכללית  של התובעת הוא כי בשלב בו התכופפה להרים ילד (ביום 27.10.95) או התכופפה להרים צעצועים (ביום 11.2.96) ועוד בטרם הרימה משקל כלשהו חשה כאבים בגבה. אין בתאור זה להטיל אחריות כלשהי על מעביד. הרמת צעצוע או ארגז צעצועים או התכופפות לעבר ילד ע"י גננת אינה סיכון לא סביר. במאמר מוסגר אציין כי לא הובאו ראיות ע"י התובעת לגבי המשקל של הצעצוע, הארגז או הילד ובכלל זה לא הובאו ראיות כי מדובר במשקל בעל משמעות המחייב התייחסות מיוחדת.