פסק-דין בתיק א 1680/00

בהליך הנוכחי מתנהלות להן יחד תביעה אחת עיקרית ושתי תביעות שכנגד.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע מס' 1 הינו צייר במקצועו (ואומר כבר עתה, שלאור הציורים שהוצגו בישיבת ההוכחות הראשונה, ולעניות דעתי כמובן, אפילו צייר מוכשר מאד),  והתובע מס' 2 מעצב גרפי ואיש מחשבים.  על-פי הנטען, התבקש התובע מס' 1 על ידי הנתבע מס' 1 (גם בשמו של הנתבע מס' 2) לבצע סקר חופים באריתריאה, לאור זיכיון שניתן לחברה בשליטת השניים לניצול רצועת חוף מסוימת. בין הצדדים הוסכם על כך שהתובע יהיה זכאי לתנאים כספיים, שכללו הטסתו למדינה, שהייה וכלכלה וכן שכר מסוים. אם לאחר הסקר יצא פרויקט לפועל במקום, יהיה התובע מס' 1 זכאי לתגמול נוסף. התובע מס' 1 הסכים לבסוף להצעה, צירף אליו את התובע מס' 2 והשניים התייצבו באילת לשם הגעה לאריתריאה, באמצעות ספינה. הספינה - כך הוברר בדיעבד - היתה במצב ירוד ביותר. כשהגיעה הספינה לאריתריאה, הסתבר שלתובעים לא הוכנו אשרות כניסה ולא רק זאת, אלא שפקידי ההגירה קבעו שהמדובר בנוסעים סמויים ועמדו על חזרתם לאילת לאלתר.

מהלך סילוק התובעים היה כרוך באיומים בנשק והחרמת מצלמת התובע מס' 1. הליכי החזרה התמשכו, תוך שהתובעים נשארים על כורחם על הספינה ובשלב מסוים אף נפל התובע מס' 2 למים ונחבל, ואילו התובע מס' 1 לקה בזיהום ברגלו, כשבספינה לא היו אמצעים רפואיים מינימליים.

רק לאחר זמן, החלה הספינה עושה דרכה לישראל, אלא שבדרך נפטר הטבח, ככל הנראה כתוצאה משאיפת אדים רעילים והספינה המשיכה דרכה לישראל, עם גופתו על הסיפון, כשבחלקו האחרון של המסע, לא אכלו התובעים דבר.

כתוצאה ממעללי הנתבעים, נגרמו לתובעים נזקים ניכרים, שלתשלומם עתרו.

הנתבעים כפרו בנטען לכתב התביעה. לטענתם, הרעיון של הצטרפות התובעים היה של האחרונים, כשהתובע מס' 1 ביקש לשכנעם בכדאיות הכלכלית של סחר במלפפוני ים. לא היה כל הסכם בדבר העסקה בסקר חופים כלשהו וממילא, כל הצטרפות התובעים היתה רעיון שלהם ובאחריותם בלבד. בעת שהגיעה הספינה לאריתריאה, הסתבך התובע בעימות עם השלטונות המקומיים, שגרר סרוב להוצאת אשרה לתובעים וסילוק הספינה ורק לאחר מאמצים, ניתן לה לחזור ולפרוק את מיטענה. הנתבעים עשו ניסיונות לסייע לתובעים, אך השלטונות לא שעו לתחינות וכך נותרו התובעים על הספינה, אך זאת כתוצאה ממעשיהם ובכל מקרה, הם היו במצב רוח מרומם. בהמשך, פקעה סבלנות התובעים להמתין עד שתסיים הספינה את מסעה והתובע מס' 1 יצר קשר עם קרוביו, תוך שהוא טוען שהספינה נחטפה על ידי גורמים איסלמיים קיצוניים, דבר שגרם לפאניקה של ממש. בסופו של דבר, נגרמו לנתבעים, לטענתם, נזקים כבדים שלחיוב התובעים בתשלומם עתרו בכתב התביעה שכנגד.

מאחר ונושא הנזקים הנטענים לשני הצדדים (בין אם נזקי גוף ונזקים אחרים לתובעים ובין אם נזקים כלכליים לנתבעים) היה מורכב, הוחלט בהסכמה כי תחילה תידון שאלת האחריות ובהתאם להכרעה בה, תידון שאלת היקף הנזקים, ככל שיהיה בה צורך.

בנוסף, כפי שפירטתי בהחלטה מיום 8.3.06, ההליך מאופיין בשתי גרסאות עובדתיות, המנוגדות חזיתית האחת לרעותה (למעט נקודות שוליות), כשכל אחת מהן אינה נתמכת במלואה על ידי נתונים ראייתיים ממשיים, והוכחתן תלויה במידה רבה במהימנות עדים ונשיאה בנטל השכנוע.

מסיבה זו, ובהתאם להחלטתי מאותו מועד, לא הוגשו תצהירי עדות ראשית בהליך, אלא העדויות נשמעו במלואן בדיונים.

אציין כי המסגרת הנורמטיבית המותווית בסיכומי התובעים היא מצומצמת באופן משמעותי מזו שהובאה בכתב התביעה רחב ההיקף, וקיימות טענות משפטיות ואף עילות תביעה שנזנחו בהם לחלוטין, ולכן אין בכוונתי לדון בהן (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 297).

כאמור, התובע מס' 1 הוא צייר ואמן ששהה תקופות מסוימות באפריקה ואף היה מעורב ביזמות הקשורה לסחוס כרישים. התובע מס' 2 עסק, במועדים הרלבנטיים לתביעה, בתחום המחשבים. התובעים חברו יחד לצורך המיזם נשוא התביעה.

הנתבעים מס' 1 ו-2 הקימו בשנת 1996 חברה פרטית שבמסגרתה התכוונו לעסוק באיסוף, שיווק, יצור ויצוא של מוצרי צדפים. הנתבע מס' 1 הוא מהנדס גיאואלקטרי ואספן צדפים, ואילו הנתבע מס' 2 הוא איש עסקים, שבמסגרת פעילותו הענפה, התקשר בהסכמים שונים עם ממשלת אריתריאה, ואף קיבל רישיון דייג בחופיה.

צידון חברה לפיתוח הדייג בע"מ היא הבעלים של ספינת דייג הקרוייה ניצן (להלן: "הספינה"), והיא מצויה בבעלותו של הנתבע מס' 3.

בתקופה הרלבנטית לתביעה, תיפקד הנתבע מס' 4 כקברניט הספינה (הנתבעים מס' 1-3 טענו כי הוא היה הבעלים של חברת צידון, במשותף עם נתבע מס' 3, אך הנתבע מס' 4 טען בכתב ההגנה כי הוא היה שכיר בחברה). 

העובדה הכמעט יחידה שאינה שנוייה במחלוקת, היא כי הצדדים להליך הגיעו לחופי אריתריאה, על מנת לבחון את האפשרות לדייג של מלפפוני ים באזור.

מה שפחות ברור הוא, האם התגבשה שותפות עסקית כלשהי בין התובעים לנתבעים מס' 1 ו-2, במסגרתה הובטחה לתובע מס' 1 קבלת אשרת כניסה ועבודה באריתריאה (כטענת התובעים), או שמא ההידברויות בין הצדדים בנוגע לדייג מלפפוני הים, שקדמו להפלגה, היו בגדר שיחות חולין בלבד, לא נשאו אופי של משא ומתן, וממילא לא הוקמה שותפות ולא התגבשו הסכמות כלשהן לגביה (כטענת הנתבעים).

סוגיה זו הינה חשובה, שכן על פי הנטען, בסופו של יום, משהגיעה הספינה לנמל מסאווה באריתריאה, גילו התובעים לתדהמתם כי לא "ממתינות" עבורם אשרות כניסה למדינה, ולכן הם אינם רשאים לרדת אל החוף, אלא עליהם להישאר על הסיפון.

אין בנמצא מסמך כתוב המעיד על הסכמה כזו או אחרת בנוגע להפלגה המשותפת, וממילא לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי שבמסגרת ההידברות המוקדמת בין הצדדים, הוקמה ביניהם שותפות או התגבשו הסכמות מחייבות הקשורות להפלגה ולשהייה באריתריאה. מעדותו של התובע מס' 1 עצמו עולה כי נכון למועד ההפלגה, ההידברות בין הצדדים היתה מצויה בשלב ראשוני ביותר (עמ' 16-17 לפרוטוקול), ותמונה דומה מתקבלת מדבריו של התובע מס' 2 בחקירתו הנגדית (עמ' 44 לפרוטוקול). 

מכאן נובע, כי התובעים לא נשאו בנטל השכנוע להוכחת גירסתם לפיה בין הצדדים התגבש הסכם לביצוע סקר חופים, שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי הנתבעים מס' 1 ו-2 ידאגו לקבלת אשרת כניסה ועבודה עבור התובע מס' 1.