פסק-דין בתיק א 16636/04

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעה שטרית לפירעונם של 4 שיקים כלהלן:

שיק מס' 750 לתאריך 15.6.00 ע"ס 15,500 ש"ח;

שיק מס' 679 לתאריך 12.7.00 ע"ס 16,800 ש"ח;

שיק מס' 680 לתאריך 25.7.00 ע"ס 16,800 ש"ח;

ושיק מס' 681 לתאריך 30.7.00 ע"ס 17,832 ש"ח.

2.       הנתבע טוען כי השיקים נמסרו לאחד יוסי אהרון ('יוסי'), במסגרת יחסים עסקיים-כספיים עמו. ה-2 הראשונים (כסדרם לעיל, לפי התאריך הנקוב בהם) נמסרו ריקים, והאחרים - כשהם חתומים בידי הנתבע חתימת-מושך על החלק. כולם היו בלתי סחירים. לטענת הנתבע, חתימת-המושך על 2 השיקים הראשונים, המחיקה של הגבלת הסחירות בכל השיקים, ומילוי פרטיהם של כל השיקים - נעשו ללא הרשאה, ולמעשה זויפו בידי אותו יוסי, מבלי שהנתבע קיבל עליהם תמורה כלשהי.

3.       התובע טוען כי הנו 'אוחז-כשורה' בשיקים, וכי נוכח התנהלותו של הנתבע מול יוסי ומול התובע - יש לדחות את טענת הזיוף, ולחלופין את השלכותיה הנטענות.

דיון והכרעה

4.       התובע קיבל את השיקים כשהכיתוב על גביהם, המגביל את הסחרות, מחוק. גם אם אניח לטובת התובע כי המחיקות נחזו אותנטיות, נוכח מה שנחזה להיות חתימת המושך בצדן - אין בכך כדי לשלול את התוצאה של מצב-דברים זה, שהיא שלילת מעמדו של התובע כאוחז-כשורה [ש' לרנר, דיני שטרות (לשכת עוה"ד 1999) (להלן: 'לרנר'), 276]. אמנם, בעת הרלבנטית טרם נאסרה עריכת שינויים כאמור; אולם הוכיח סופו של דבר על תחילתו כי מדובר בשינויים בעייתיים בשטר, אשר גם אם אינם גוררים את פקיעתו [לרנר, 495] - הם גוררים את הפקעת המעמד של אוחז-כשורה ממי שקיבל שטר כזה.

5.       'המוציא מחברו - עליו הראיה'. החזקות השטריות שמכוחן מועבר הנטל אל הנתבע אינן חלות כלפי נתבע שאינו חתום על השטר [פקודת השטרות, סעיף 22(א) ו-23(א)], ולפיכך העלאת טענת זיוף על ידי הנתבע מחזירה את הנטל לתובע על פי השטר להוכיח את חתימתו של הנתבע. כך אף לגבי צד שלישי שקיבל שיק בתום-לב ובעד ערך, ועל אחת כמה וכמה לגבי התובע דנן.

6.       בנקים הם 'תובעים סיטונאיים' על פי שיקים שחוללו, לרבות מול נתבעים הטוענים שחתימתם זויפה. ממילא בנקים הם 'צרכנים סיטונאיים'-בכוח של חוות-דעת-מומחים בתחום של זיהוי חתימות וכתבי-יד, וניתן להניח כי ביכולתם להשיג חוות דעת כאלה בעלות נמוכה יחסית. קיימים שיקולי-מדיניות המצדדים בהטלת הסיכון בגין חתימות מזויפות על בנקים [לרנר, 453]. מכל מקום, לאור האמור - אין טעם טוב שלא למצות עמם את המשמעות של אי-עמידתם בנטל להוכיח חתימה אותנטית בדיעבד, משהיא מוכחשת על ידי הנתבע. לפיכך, מחדל מלהוכיח את האותנטיות של חתימת הנתבע על השטר - פועל לחובתו של הבנק התובע.

7.       הנתבע העיד כי 2 חתימות-מושך הם שלו, ו-2 אחרות - אינן כן. גרסה זו נהנית מחזקת-המהימנות התלמודית המכונה 'מיגו' ('מתוך'): לו רצה הנתבע לשקר, יכול היה להכחיש את כל החתימות; ולחלופין, לו חשש מגילוי השקר, יכול היה להסתפק בהכחשת החתימות לצד המחיקות של הגבלת הסחרות. אני מקבל, אפוא, גרסה זו, שלא נסתרה על ידי התובע - שעליו היה הנטל לסתור אותה.

8.       אמנם, ככלל, המוסר לחברו שיק חתום על-החלק - נוטל על עצמו את הסיכון שהשיק ימולא בחריגה מהרשאה, ולפיכך ידו על התחתונה מול צד שלישי תמים האוחז בשטר, אפילו לא היה אוחז-כשורה [לרנר, 492-493]. אולם, בענייננו הבנק התובע מסתמך לא רק על הפרטים שהושלמו בחריגה מהרשאה כנטען, אלא גם על רכישת אחיזה-כשורה נוכח הביטול של הגבלת הסחרות. התאפשרותה של פעולה זו לא נבעה ממחדל של הנתבע, שהרי מחיקתה של הגבלת הסחרות הייתה אפשרית אף לו מסר הנתבע לאותו יוסי שיקים חתומים וממולאים בשלמות על ידיו, תוך הסתמכות על הגבלת הסחרות המוטבעת בטופס השיק. בנסיבות כאלה, מדובר בשינוי בשטר העולה כדי זיוף [לרנר, 497]. לפיכך לא נדרשת הכרעה בשאלה אם גם מסירתו של טופס-שיק בלתי חתום, בנסיבות מסוימות, עשויה לעלות כדי 'הוצאה' ולהצדיק הטלת הסיכון לזיוף החתימה עם מילוי שאר הפרטים על המוסר, כמו במקרה של מסירת שיק חתום על-החלק.

9.       התובע מטיח בנתבע את הטענה כי התרשל בכך שלא ביטל את השיקים ולא הודיע לתובע כי זויפו, למעט לגבי השיק הראשון. אכן, התרשלות כאמור עשויה להצדיק הטלת הסיכון על הנתבע [לרנר, 473, 497]. אולם בענייננו אין מדובר על הבנק הנמשך אשר פרע שיק של לקוחו, בהסתמך על חתימתו-הנחזית של הלקוח, בנסיבות שבהן הלקוח צריך היה לחשוד בזיוף ולהתריע על כך בפני סניף הבנק שבו מתנהל חשבונו. בענייננו התובע הוא הבנק הגובה, שבו התנהל חשבונה של הנפרעת. התוצאה של ביטול השיקים בחשד לזיופם, הייתה זהה לחילולם מטעמים אחרים, כפי שאירע בפועל. אכן, לגרסת הנתבע, הוא לא טרח לבטלם משום שידע כי יחוללו ממילא. לפיכך לא נגרם כל נזק לבנק הגובה עקב אי-מתן הודעת ביטול על ידי הנתבע, חרף חשדו או אף ידיעתו של הנתבע כי שיקים שלו זויפו. בנסיבות אלו, הן הגישה המטעימה את האינטרס הציבורי בפיזור הנזק, והן הגישה המכפיפה שיקול זה לשיקולי אשם, קרי: אשמו של המושך שגרם לנזקו של הבנק - מתכנסות לתוצאה כי הסיכון צריך להיות מוטל על הבנק.

10.   למעשה, לא ברור כלל מהו הנזק שנגרם לתובע עקב חילול השיק. אין מדובר על נפרע שפרע את השיקים וקיבל מן הבנק את תמורתם במזומן, ונעלם או הפך חדל-פירעון בטרם גילה הבנק כי השיקים חוללו. גם במקרה כזה ספק אם הבנק היה רשאי להלין על המושך, שהרי הבנק התרשל בכך שאפשר משיכה של שיק בטרם כובד על ידי הבנק הנמשך. מכל מקום, בענייננו זיכוי חשבונה של הנפרעת היה זמני ומותנה, והוא בוטל בחיוב-נגדי למחרת היום, עם חילולו של כל אחד מן השיקים על ידי הבנק הנמשך. הזיכוי היה טכני בלבד, אפוא. דפי החשבון שצורפו על ידי התובע [נספח ב' לתצהיר מטעמו] מראים בעליל כי הנפרעת הייתה במצב של משיכת-יתר בשיעור יציב, בין לפני הפקדתם של השיקים הנדונים, בין בשלב הזיכוי ובין לאחר החיוב-הנגדי. כלומר, הבנק מיהר להשליך בחזרה לחיקה של הנפרעת את תפוח-האדמה הלוהט של השיק שחולל, ולא נכווה ממנו. נזקו של הבנק, שלימים אפשר לנפרעת להגדיל את גירעונה, ומצא עצמו בתקופה מאוחרת יותר מול שוקת שבורה של חדלות-פירעון - אינו קשור לחילולם של שיקים אלה, אלא להרעה מאוחרת בעסקיה של הנפרעת. כלומר, מצב חשבונה של הנפרעת וביטולו המיידי של הזיכוי מראים שלא חל שום שינוי באשראי-בפועל של הנפרעת אצל התובע בעקבות הפקדתם של השיקים.

11.   אמנם, גם בנסיבות אלו חלה ההלכה שלפיה זיכוי חשבון המצוי ביתרת-חובה מהווה מתן-ערך בדרך של מתן-אשראי, חרף הביקורת שנמתחה עליה [לרנר, 431-442]. אולם, המדובר ב'מתן-ערך' טכני, בהקשרם של דיני השטרות, ולא במתן תמורה ממשית, שהיה עשוי לכונן שיקול של מדיניות להעדיף את האינטרס של הבנק על פני האינטרס של מושך שרומה על ידי צד שלישי, כפי שאירע בענייננו - לפי גרסת הנתבע שלא נסתרה.

12.   לאור האמור, אפילו הייתי קובע כי בענייננו אין מדובר בזיוף, משום שמתן השיקים ליוסי הווה הרשאה-מכללא למלא את פרטיהם, ואפילו לחתום בשמו של הנתבע, בהתאם להוראותיו של הנתבע או למצבת חובו של הנתבע כלפי יוסי; או כי בשים לב למיהותו ולעיסוקיו של יוסי מסירתם של שיקים כאמור הוותה נטילת סיכון בלתי סביר על ידי הנתבע - עדיין הייתי צריך לקבוע, על יסוד עדותו של הנתבע שלא נסתרה, כי ביחסים שבינו לבין יוסי נפלו פגמים של חריגה מהרשאה וכשלון תמורה מלא. לפיכך, נוכח קביעותיי בדבר מעמדו וזכויותיו של התובע, הייתי מגיע לתוצאה שלפיה אין התובע אוחז-כשורה בשיקים, ולפיכך אינו זכאי להיפרע על פיהם מן הנתבע. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים משקיבלתי את טענת הזיוף בדבר מחיקתה של הגבלת הסחרות, טענה השוללת לא רק את מעמדו של התובע כאוחז-כשורה בשיקים - אלא אף את מעמדו כ'אוחז' בהם בכלל.

סיכום

13.    לאור המקובץ, דין התביעה להידחות.

14.   תיק ההוצל"פ מס' 01-82950-03-4 ייסגר, וכל ההליכים במסגרתו יבוטלו.

15.   נוכח התנהלותו הבלתי סבירה של הנתבע, אשר מסר לאדם שאינו גורם מוסדי אמין על-פניו שיקים ריקים ואף חתומים על-החלק, והמשיך את עסקיו עמו גם לאחר שחשד ואף ידע על פעולותיו החריגות בשיקים [כהודאתו בפרוטוקול, עמ' 8], תוך הימנעות מהגשת תלונה במשטרה, מביטול השיקים ומיידוע הבנק שבו מתנהל חשבונו בדבר חשדותיו - איני עושה צו להוצאות.