זו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך ניתוח קיסרי ביום 3/12/98 אשר בו הוחלט ע"י הצוות הרפואי לכרות את רחמה.

התובעת ילידת 1972 נשואה לתובע יליד 1968 .

הנתבעת היא קופת חולים כללית אשר העסיקה את הרופאים, שטיפלו בתובעת. 

ביום 3/12/98 אושפזה התובעת בבית החולים מאיר (להלן "ביה"ח"), לידה ראשונה, הדבר היה

בשעות הבוקר ובעקבות צירי לידה.

הלידה התקדמה באופן תקין עד לפתיחה מלאה של צוואר הרחם. לאחר שלוש שעות של פתיחה גמורה כאשר נראה היה שהלידה לא מתקדמת הוחלט לנסות לחלץ את העובר בעזרת "שולפן ריק" (וואקום). נעשו שני ניסיונות.

לטענת התובעת התרשלה הנתבעת בכך שהמתינה זמן ארוך עד לתחילת ניסיונות חילוץ העובר; מצב העובר לא היה ידוע ולכן השימוש בשולפן ריק מעיד על רשלנות.

משניסיונות החילוץ לא צלחו הוחלט להעביר את התובעת לחדר הניתוח לניתוח קיסרי. בניתוח נעשה חתך רוחבי תחתון וחולצה בת במצב טוב.

לאחר תפירת החתך, התגלה דימום מן הפינה השמאלית ומן הפרמטריום השמאלי.

נקודת המוצא של התובעים והמומחים מטעמם, היא כי מרגע זה בו החל הדימום קיבלה התובעת טיפול רשלני שלא עצר את הדימום כראוי והביא לבסוף לתוצאה נשוא תובענה זו - כריתת הרחם.

כריתת הרחם הייתה מיותרת ואילו פעלו הרופאים אחרת ניתן היה להימנע ממנה. כתימוכין לכך מצביעה התובעת על כך, כי גם לאחר הכריתה לא פסק הדימום.

בשלב זה נקרא מומחה לכלי דם שעצר את הדימום. אשר על כן טענה התובעת כי הצוות צריך היה לקרוא למומחה זה גם עובר לכריתה.

לגרסתה, לא אובחן מלכתחילה מקור הדימום, ולכן נתפר האזור ב"תפר עיוור".

"תפר עיוור" הינו תפר אשר "חופן" בתוכו מספר רב של כלי דם, ובהם כלי הדם המדמם, מבלי לזהות ולבודד את כלי הדם הספציפי המדמם.

משכך טוענת התובעת שהדימום מעולם לא פסק והתפירה רק העלימה אותי מעין רואה.

הנתבעת לעומתה טוענת כי אצל התובעת היו דימומים ממקורות שונים ומסיבות שונות וכי הדימום הראשון פסק אך אחריו הופיעו דימומים נוספים, אשר הצריכו לבסוף לכרות את הרחם כדי להציל את התובעת.

הדימום שהופיע לאחר הכריתה אינו קשור לזה הראשון כי אם דימום חדש שנוצר כתוצאה מהליך הכריתה.

מוסכם בין הצדדים כי נכותה הרפואית של התובעת היא 40% בגין כריתת הרחם ו 10% נכות אסתטית עקב הצלקת.