פסק-דין בתיק א 165350/02

1.    סמי לוי התובע, קיבל מהנתבע שיק משוך על חשבונו בבנק לאומי, ערוך לפקודת התובע; משורטט למוטב בלבד וללא זמן פירעון. השיק מיועד לתשלום בשקלים חדשים אך הסכום הנקוב בו בספרות ובמלים הוא 20,000$. מועד הפירעון של השיק הושלם על ידי התובע והוא חל ב- 1.8.1999 (השיק סומן כמוצג ת/1 ויכונה להלן " השיק").

השיקלא הוצג לפירעון בבנק הנמשך, ותביעה זו הוגשה במרץ 2002 לאחר שבחודש ינואר אותה שנה פנה בא כוחו של התובע אל הנתבע בדרישה לפרוע " את חובך בגין השיק הנ"ל בסך של 91,600 ש"ח ...". סכום התביעה הועמד על 92,460 ש"ח שהוא השווי בשקלים של סכום השיק במועד הגשת התביעה .

2.    על פי כתב התביעה, ביוני 1999 נתן התובע לנתבע הלוואה בסכום של 20,000$; הנתבע התחייב להחזיר את ההלוואה עד ליום 1.8.99 והשיק ניתן להבטחתה. בסעיף 9 לכתב התביעה נאמר: "הנתבע חייב לתובע את מלוא סכום החוב בגין התחייבות חוזית מפורשת ו/או בגין הפרת חוזה והתחייבות מפורשת".

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבע קיבל רשות להתגונן, בטענה שאין מדובר כלל בהלוואה שהוא קיבל מהתובע, כי אם בשיק ביטחון שנמסר לתובע כנגד סכום זהה לסכום הנקוב בשיק, אשר שולם על ידי התובע לדודו של הנתבע בתורת דמי רצינות בקשר לעסקה שנרקמה ביניהם.

לפי הנטען בתצהיר הנתבע אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להגן, השיק ניתן כביטחון להשבת דמי הרצינות אם המשא ומתן לא יבשיל לחוזה, אך לפי שנכרת חוזה: " בעקבות כך, סוכם כי אותו סכום ששולם כדמי רצינות (ואשר השיק ניתן כביטחון להשבת הסכום אם לא יסתיימו במגעים בחוזה), יחשב כחלק מסכום התמורה... ואילו השיק יוחזר לידי דודי שאמור היה לבטלו" (סעיף 4 ה. לתצהיר הנ"ל).

3.    ואלה הן העובדות כפי שהתבררו.

דודו של הנתבע מר עובד עובדיה (להלן: " עובד") ואחיו, שמואל עובדיה, היו ואולי עודם הבעלים של זכויות חכירה בשטח קרקע ברמת-השרון. השניים בקשו למכור את זכויותיהם במקרקעין אלה או לנצלן בדרך אחרת.

בשנת 1997 הכירו את התובע אשר ביקש להקים בשטח גן אירועים. תחילה דובר על השכרת השטח לתקופה ארוכה, ולאחר מכן על מכירת מלוא הזכויות בו.

ב-16.4.1999 התקשרו עובד ואחיו בהסכם למכירת זכויותיהם בקרקע לחברה בשם ממטרי ברכה בע"מ אשר נוסדה זמן קצר קודם לכן (להלן: "ממטרי ברכה").

על פי הסכם זה (להלן: " הסכם המכר"), תמורת המכירה היא 280,000$ כשסכום של 30,000$ משולם במעמד החתימה והיתרה בסך של 250,000$ - עד ליום 15.2.2000.

על זיקתו לממטרי ברכה אמר התובע בחקירתו: " הקשר שלי הייתי בעלים של שליש מחברת ממטרי ברכה שהוקמה בשנת 99 והכסף שהלוויתי זה שנתיים קודם" (פרוטוקול מ-3.2.2005 עמ' 14).

ביוני 2000 פנה עובד לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו, בין היתר, הסכם המכר בטל, הואיל והתחייבויות ממטרי ברכה על פיו - לא קוימו.  מבקשה זו עולה שכל ששולם על ידי ממטרי ברכה למוכרים, היה התשלום הראשון בסך של 30,000$.

הליך זה הסתיים בהסכם פשרה אשר מחייב את ממטרי ברכה לפנות את השטח בתוך זמן קצר וזה, ללא כל התייחסות לפיצוי שנתבע במסגרת הבקשה לסעד הצהרתי.

4.    עובד אינו מתגורר בישראל, ועל הסכם המכר מאפריל 1999 חתם הנתבע במקומו. הנתבע, כפי שהתברר משמש שליח של דודו, עובד, לביצוע משימות שונות. כך גם ראה אותו עו"ד ראוך אשר ערך את הסכם המכר וזומן לעדות לבקשת התובע.

עו"ד ראוך נשאל: "אתה יכול להגיד האם למר נועם ואזה היה חלק אינטגרלי במשא ומתן, מישהו שפעל בענין" תשובתו הייתה: "ראיתי אותו כשליח של עובד עובדיה מאשר משהו אינטגרלי" ובהמשך: "אני לא חושב שהוא עשה משהו מבלי לקבל אישור של מר עובדיה" (פרוטוקול מ-4.5.2005 עמ' 34).

הנתבע אף טוען שהחשבון עליו משוך השיק הוא חשבון משותף לו ו לעובד אשר נפתח בספטמבר 1996 לצורך ניהול ענייניו של  עובד.

בתמיכה לטענה זו, צירף הנתבע לתצהירו את הדף הראשון והאחרון של טופס " תנאים כלליים לניהול חשבונות/פקדונות". ואכן, הדף הראשון נושא את שמם של הנתבע ושל עובד והדף האחרון חתום על ידי שניהם.

עם זאת, מפרטי השיק עולה שאין מדובר בחשבון משותף, אלא בחשבון של הנתבע לבדו, כך שההסבר של הנתבע בתצהירו: " הונפק לי פנקס שיקים על שמי בלבד - שכן למר עובד לא היה שימוש או צורך בשיקים..." מוקשה.  

ב-7.12.98, כ-4 חודשים לפני שנחתם הסכם המכר, נפגשו התובע, עובד ועו"ד שטרוויס במסעדה בלוס אנג'לס. הפגישה הזו הניבה מסמך כתוב על ידי עו"ד שטרוויס אשר מופנה לעובד עובדיה ונושאו: " קבלת מסמכים בנאמנות". (זהו נספח ג' לתצהיר הנתבע והוא יכונה: " מסמך הנאמנות"). לפי הכתוב שם, עו"ד שטרוויס קיבל מידי עובד אסופה של מכתבים על מנת להעבירם במעטפה לעו"ד ראוך בצירוף הוראות שונות, ביניהן ההוראה שבסעיף ה. " לקבל מסמי שיק של עובד ע"ס 25,000 דולר - ולהשמידו".