פסק-דין בתיק א 16520/00

1.         התובע הוא בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ. (להלן:"הבנק"). בסניפו המרכזי התנהל חשבון מס' 207020  על שם מ.א. מימון ואשראי בע"מ, אשר שינתה שמה לחברת מ.א. סחר בע"מ . (להלן:"החשבון" וה"חברה" בהתאמה).

2.         הנתבע הוכשטט אברהם היה מנהל החברה ואחד מבעלי מניותיה.  ב- 14.10.87  חתם הנתבע על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום  להבטחת חובות החברה בחשבונה. ביחד עם הנתבע חתמו גם בעלי  המניות הנוספים: אטיה משה וידידיה יעקב.

3.         בשנת 1993 הגיש הבנק תביעה משפטית כנגד החברה וערביה בגין יתרת החובה בחשבון  שעמדה אז על סכום של 157,823 ש"ח (ת.א. 15596/93 - להלן: "התביעה הראשונה").

4.         בתביעה הראשונה נטל הבנק פסקי דין כנגד החברה ויתר הערבים . ב- 10.5.93 הגיע הערב יעקב ידידיה להסכם פשרה עם הבנק (נ/1) לתשלום של 120,000 ש"ח לסילוק חובותיו כלפיו ואף עמד בהסכם זה.

5.         ב- 26.12.96, בעקבות הליכי הוצאה לפועל הגיעו החברה וערב נוסף להסדר פשרה עם הבנק. ההסכם לא קוים במלואו, והוא מבוצע בהליכי הוצאה לפועל.

6.         בעת ההליך המשפטי הוכרז הנתבע לפסול דין ומונה לו אפוטרופוס. בשנת 1993 עוכבו ההליכים המשפטיים כנגדו. ב- 29.1.96 הגיש הבנק בקשה לחידושם. בית המשפט דחה אז את הבקשה אך הכיר בזכותו של הבנק להגיש תביעה חדשה כנגד הנתבע.

7.         בשפה לקונית מציין כתב התביעה כי יתרת החוב בחשבון ב- 20.1.99 הגיעה לסך 27,166 ש"ח ואליה התווספה ריבית שטרם צורפה לחשבון מיום 7.2.93 עד ליום הגשת התביעה בסך 176,436 ש"ח, ובסך הכל 203,603 ש"ח .

8.         הנתבע חולק על סכום התביעה כמו גם על פעולות שנעשו בחשבון  בשנים 1988/9 לרבות  הלוואה על סך 123,000 משנת 1990 אשר נלקחה, אם נלקחה, ללא ידיעתו וחתימתו, ובניגוד לזכויות החתימה בחשבון .

9.         להלן טענות הצדדים בהרחבה:

            הבנק טוען כי ביום 17.11.88 נתן לחברה, על פי בקשתה ואישורה, הלוואה בסך 100,800 ש"ח וב- 26.12.90, משלא עמדה החברה בפרעון ההלואה הראשונה, ניתנה לה הלוואה נוספת בסך 123,000 ש"ח.  על פי הנטען, פרעה הלוואה זו את ההלוואה משנת 1988, והלואה קודמת נוספת. מסמכי ההלואה הנוספת וההלואה משנת 1990 לא אותרו על ידי הבנק והן מוכחשות על ידי הנתבע.

10.       עוד נטען כי יתרת החוב כפי שהיא מופיעה בכתב התביעה, משקפת את דפי חשבון הבנק המהווים רשומה מוסדית על פי פקודת הראיות וכי מסכום פסק הדין אשר ניתן בתביעה הראשונה הופחתו התשלומים ששולמו על ידי הערבים בהסדרי הפשרה ו/או בהליכי ההוצאה לפועל.

11.       לגרסת הנתבע, התחלקו ארבעת בעלי המניות של החברה לשתי קבוצות, ועל מנת  לחייבה נדרשו שתי חתימות, האחת מכל קבוצה, בצירוף חותמת החברה.

            לטענתו, נוהלה החב' על ידי מר עובדיה ידידיה בלבד, וכי  איש מקבוצתו לא נתן אישורו לקבלת ההלוואה הנוספת בסך 123,000 ש"ח ואף לא למשיכות כספים אחרות המצויות בדפי החשבון.

12.       עוד נטען כי ביום 3.11.94, ניתן פסק דין כנגד אחד הערבים, אטיה משה, על מלוא סכום התביעה, בעוד שהערב האחר, ידידיה יעקב, שילם כשנה קודם לכן, סכום של 120,000 ש"ח , שלא הופחת מסכום פסק הדין .

13.       הנתבע מודה כי חתם על ערבות אישית לחובות החברה. לשיטתו, לא נותר חוב של החברה שנוצר כדין המחייבו לפרעו בגין ערבותו. כן חזר הנתבע על טענת ההתיישנות , הגם שזו נדחתה.

דיון

14.       הואיל ולא הוכחשה הערבות, כל שנותר לדון הינו, האם הוכיח התובע כי נותרה יתרת חוב בחשבון החברה ומהו גובהה.

15.       על פי ההלכה הפסוקה הוכרו דפי חשבון בנק כרשומה מוסדית. הגדרתה של זו על פי פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 : " מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

            מסמכים אלו מקימים חזקה בדבר נכונות הרישומים בהם. כך גם  בטופס תנאי פתיחת החשבון. (לענין זה ראה ע"א 5293/90 , בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים , פ"ד מז' (3) 240).