פסק-דין בתיק א 16343/05

עובדות:

1.         התובעת הינה חברה העוסקת בעיצוב גרפי ואנימציה ממוחשבת.

2.         הנתבעת הינה מעצבת אופנה העוסקת בעיצוב בגדי נשים בנות 60-40 לקהל הנשים העובדות במקצועות חופשיים כגון: עו"ד, עו"ס, רופאות וכו' (ראה: עדות הנתבעת ע' 13 לפרוטוקול, ס' 3(ב) לכתב ההגנה).

3.         לאחר מפגש בין הצדדים ביום 20.2.04 לנתבעת הועברה הצעת מחיר והסכם (נספח א' לכתב התביעה) לפיו פורטו תנאי ההתקשרות בין הצדדים. הנתבעת מחקה סעיף בהצעה בעניין פיצוי מוסכם אם בסופו של דבר הנתבעת תחליט לבצע הכנת הסרטונים באמצעות צד שלישי. הצעת המחיר חתומה ע"י הנתבעת - ונציג התובעת. 

4.         הסכם בין הצדדים מפרט שלושה שלבים להפקת הסרטונים.

5.         התובעת סיפקה לנתבעת הפקות אשר לטענתה תאמו את שלבי ההפקה המצוינים בהסכם.

המחלוקת

6.         התובעת טוענת שמאמציה והתוצאות תואמות את ההסכם בין הצדדים.

7.         הנתבעת טוענת, כי סירבה לשלם כיוון שהדמויות המצויות בעבודתה של התובעת אינן מתאימות לצרכי הנתבעת.

טענות

8.         התובעת טוענת, שהנתבעת מתחמקת מחובתה לשלם בגין העבודה כפי שבוצעה. מר רובין, מטעם התובעת, טען, כי אין ממש בטענות הנתבעת בעניין אי התאמת העבודה, אלא שמדובר בתירוצים בלבד.

9.         הנתבעת אינה מכחישה את עצם קיום ההסכם. אולם, לטענתה אין העבודה תואמת את צרכיה להלבשת קהל היעד שלה, שהוא נשים העוסקות בעריכת דין, רופאות וכו' בגילאי 40 עד 60. עוד היא מוסיפה, כי אין בעבודה שהוצגה בפני בית המשפט כדי להסיק את המסקנה שמולאו תנאי ההסכם ובוצעו שלושת השלבים לפי ההסכם.

דיון

10.       אין מחלוקת שנציג התובעת עמל רבות כדי להפיק את הדמויות עבור הנתבעת. יתרה מכך נראה, כי נציג התובעת התקדם בעבודתו ונצמד לשלבים המוזכרים בהסכם.

            מאידך גיסא, במסמכים שהוגשו לבית המשפט, לא נמצא אישור רשמי מצד הנתבעת להתקדמות בעבודה.

11.       עמדת הנתבעת על פניה היא שכל עוד הדמויות אינן תואמות את דרישותיה מבחינה מקצועית, אין היא חייבת לתובעת מאומה (נספח ז' לתצהירו של נציג התובעת מר רובין ותגובת הנתבעת בעמ' 14-13 לפרוטוקול). נראה, כי הנתבעת סברה שעל התובעת להמשיך להפיק "סקיצות" ו"דמויות" עד לשביעות רצונה המלא. בהעדר שביעות רצון שכזה אין הנתבעת מחוייבת בתשלום תמורה.

12.       לא מקובלת עלי גישת הנתבעת, שהתובע למעשה נמצא במעגל סגור של הפקת עבודות בסכום קצוב על פי ההסכם עד שהנתבעת תקבל את הדמויות התואמות את ה"קונספט" שלה. הסכם שכזה אינו סביר, ואפילו אם היה נחתם כזה, הרי הוא מקפח ברמה הניתנת לביטול.

13.       על אף שמדובר בנתבעת שהינה מעצבת במקצועה ונציג התובעת הינו אומן, הרי ידוע שלעיתים מה שנראה לאחד לא נראה לחברו למקצוע, כפי שנאמר  "ART IS IN THE EYE OF THE BEHOLDER".

14.       בבוא בית המשפט לבחון חוזה, עליו לבדוק שקיימים כל המרכיבים אשר מביאים לידיעת הצדדים את התחייבותם במלואה, החוזה אמור לקבוע קנה מידה של ביצוע עבודה וקבלת תמורה.

            במקרה דנן טענת הנתבעת שקנה המידה במקרה דנן הוא "שביעות רצונה" מהעבודה, נובע מהשימוש במילה "התאמת העבודה" בחוזה, שאינו שונה בתכליתו מ"שביעות רצונה", זה מאחר והיא הקובעת אם העבודה מתאימה או לא.

15.       אין לבית המשפט היכולת לקבוע על פניו אם העבודה מבחינה מקצועית מתאימה או לא. כל שופט בדבר (לאו דווקא שופט משפטי אלא שופטי תחרויות יופי, ביצוע שיר וכו') מביא איתו דעותיו. ניתן לשאול אם אופנת המעצבת (הנתבעת) כפי שמופיע בנספח ג' לתצהירו של מר רובין, מתאימה לנשים שהן עו"ד, שופטות, רופאות וכו' (בגילאי 40 עד 60) זו הרי האופנה שהנתבעת ביקשה להדגים.      והדעות לכאן ולכאן מקובלות. הכל תלוי בעיני הקובע.

16.       הנתבעת טוענת, שהדמות המוצעת לא הייתה מתאימה מאחר והיא צעירה מדי. מאידך, האופנה שבה לבושה הדמות שהיא פרי עבודת הנתבעת, גם היא "צעירה" בעיצובה ונראה שאינה מתאימה אלא לדמות שעליה הולבשה, לכן אין ביד הנתבעת להלין על כך.