פסק-דין בתיק א 1630/01

פתח דבר

1.         התובע, אלי מועלם (להלן: " התובע"), היה מעורב ביום 23/5/99 בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרגו חברתו, סיגלית לופס - אשר נהגה ברכב, וחבר נוסף (להלן: " התאונה"). לאחר התאונה התובע הובהל לבית החולים ברזילי באשקלון כשהוא סובל מחבלות ושטפי דם בצוואר, בבית החזה ובגפיים, ושוחרר ממנו ביום 1/6/99 עם המלצה למנוחה, ביקורת נוירוכירורג ומעקב פסיכולוגי (תעודת השחרור צורפה כנספח א לתצהיר התובע).

הנתבע 1 - עיזבון המנוחה סיגלית לופס ז"ל, הנתבעת 2 - איילון חברה לביטוח בע"מ, והנתבעת 3 - אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, אינם חולקים על אחריותם לנזקיו של התובע על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). המחלוקת נסבה על היקף הנכות של התובע ושיעור הפיצויים המגיעים לו.

רקע עובדתי

2.         התובע יליד 9/3/75, ובמועד התאונה היה כבן 24 ורווק. הוא בעל השכלה של 12 שנות לימוד בתיכון מקצועי - במגמת מכונאות רכב; ולטענתו היה תלמיד ממוצע שלא היו לו בעיות משמעת מיוחדות (ראו עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול, ש' 3-8), אף על פי שבראיון שנערך לו על ידי קצינת בריאות הנפש בלשכת גיוס טרם גיוסו לצה"ל סיפר כי הוא "מחפף ושטחי בלימודים" מאחר שאינו רואה סיבה להשקיע בהם (דו"ח סיכום הראיון צורף כחלק ממוצג 1 לתיק מוצגי הנתבעים). כמו כן, בתקופת לימודיו היה התובע מעורב במספר קטטות אלימות, שבמהלך אחת מהן נחבל באוזנו ועור התוף שבה נקרע (ראו עדותו בעמ' 27 לפרוטוקול, ש' 4-11).

את שירותו הצבאי החל התובע כמכונאי מלגזות, אך לאחר שהתקשה להשתלב בתפקיד זה מבחינה מקצועית וגם פיתח רגישות לשמנים ודלקים - עבר לשמש כטבח (ראו עדותו בעמ' 21 לפרוטוקול, ש' 4-8). תיקו האישי של התובע בצה"ל מלמד כי במהלך השירות הוא נהג להיעדר מן הבסיס ללא אישור - לעיתים למספר שעות בלבד ולעיתים לתקופות של 4 עד 10 ימים רצופים - עבירות על חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו- 1955 שבגינן נשפט ונענש בימי ריתוק לבסיס, מחבוש על תנאי ואף 7 ימי מחבוש בפועל (ראו גם עדותו של התובע בעמ' 22 לפרוטוקול, ש' 12 עד עמ' 23, ש' 5).

עם שחרורו של התובע מצה"ל הוא פנה לחברת כח אדם ובאמצעותה החל לעבוד בעבודות כלליות שונות במחסנים ובמפעלים, אך מאחר שחלק מן המשרות היו זמניות והאחרות לא היו לרוחו - התובע לא התמיד מעבר לחודשיים או שלושה באף אחת מהן, ולמעשה במשך כשלוש שנים החליף כחמש עשרה משרות ואף היה מחוסר עבודה חודשים ממושכים (ראו: דוח רציפות ביטוחית מאת המוסד לביטוח לאומי, צורף כמוצג 4 לתיק מוצגי הנתבעים; כן ראו עדותו של התובע בעמ' 24 לפרוטוקול, ש' 1-19).

בחודש ינואר 1999 החל התובע לעבוד בעסק לשיווק סיטונאי של ירקות ופירות שבבעלות אביו, חיים מועלם (להלן: " העסק" ו- " אביו של התובע" בהתאמה). העסק מתנהל באופן שחקלאים מביאים אליו את תבואתם ואביו של התובע מוכר אותה למרבה במחיר ונהנה מעמלה בשיעור מסוים מן התמורה, כאשר פעילות זו מתבצעת בעיקרה במשך השעות הקטנות של הלילה - על מנת שהתוצרת החקלאית תספיק להגיע אל מדפי החנויות עם פתיחתן בשעות הבוקר (ראו סעיפים 2-3 לתצהיר אביו של התובע). התובע סייע לאביו בעבודה הפיזית בעסק, בפיקוח על פועלים וכאחראי על הקופה; ולדבריו אף נפגש עם חקלאים במטרה לשכנעם לשווק את תבואתם באמצעות העסק של אביו (ראו סעיפים 11-12 לתצהיר התובע).

3.         ביום 3/5/99 שבר התובע את פרק כף היד לאחר שהחליק במהלך עבודתו על רמפה שסמוכה לעסק, ועל כן הוא נעדר מהעבודה עד ליום 17/5/99 (טופס הודעה למוסד לביטוח לאומי בגין פגיעה בעבודה מאת התובע סומן נ/3). בתום חופשת המחלה, בחג שבועות, יצאו התובע, חברתו וחבר נוסף לחופשה בסיני (ראו עדותו של התובע בעמ' 62 לפרוטוקול, ש' 14 עד עמ' 63, ש' 1); ובשובם התובע נהג את מרבית הדרך חזרה לבתיהם עד שהתעייף וביקש מחברתו שתתפוס את מקומו מאחורי ההגה. זמן קצר לאחר שחידשו את הנסיעה אירעה התאונה, שבמהלכה התהפך הרכב שבו נסעו השלושה, שני החברים נהרגו והתובע הובהל לבית חולים.

            לאחר תשעה ימי אשפוז רפואי שוחרר התובע לביתו, כשהוא סובל עדיין מכאבים עזים במרבית חלקי גופו, שבגינם נבצר ממנו לשוב לעבודה בעסק עד לחודש נובמבר 1999 (אישורי מחלה לתקופה זו צורפו כנספחים ב1-ב5 לתצהיר התובע). בסמוך לאחר התאונה הופנה התובע למכון לרפואה שיקומית בקופת החולים - אך ד"ר ג'פרי שיימס, מומחה לרפואה שיקומית, קבע ביום 8/11/99 כי הוא אינו בר שיקום נכון לאותה עת, מחמת המצב הנפשי הקשה שבו הוא שרוי בעקבות התאונה:

"לדעתי המטופל צריך להיות במסגרת פסיכיאטרית (אשפוז או אשפוז יום). אינו בר שיקום כרגע מכיוון שאינו יכול להתרכז, יש הזיות, ואינו מסוגל ללמוד שיטות התמודדות עד שהמצב הנפשי ישתפר. לדעתי חלק מהתופעות ה'קוגנטיביות' הן נובעות מהמצב הדכאוני." (המסמך הרפואי צורף כנספח ג4 לתצהיר התובע).

            התובע לא אושפז כפי שהומלץ, אך הוא פנה לד"ר אבי ראפס, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, לצורך קבלת טיפול משולב - תרופתי ופסיכותרפויטי. ד"ר ראפס, בסמוך לאחר שהחל בטיפול בתובע, המליץ על שחרורו משירות מילואים פעיל (המסמך הרפואי צורף כנספח ד1 לתצהיר התובע) - ואכן נקבע לתובע פרופיל 21 לצמיתות והוא שוחרר משירות בטחון. עם זאת, לא הוברר על ידי התובע אם הוא המשיך בקבלת טיפול תרופתי או פסיכותרפויטי, מאת ד"ר ראפס או רופא אחר, לאחר שחרורו כאמור - ומכל מקום במהלך עדותו מסר התובע כי נכון למועד זה הוא אינו נמצא בטיפול נפשי כלשהו (ראו עדותו בעמ' 68 לפרוטוקול, ש' 12-17).     

4.         לטענתו של התובע, מאז פציעתובתאונה הוא איבד לחלוטין את שלוות נפשו, והחל לסבול מהתפרצויות זעם, אי שקט, התקפי חרדה, נדודי שינה, חוסר ריכוז וחוסר סבלנות - ועל כן גם כאשר מבחינה פיזית היה בכוחו לשוב לעבודה, תפקודו היומיומי נפגע באופן ניכר בשל מצבו הנפשי הקשה (ראו סעיף 7 לתצהירו). על פי גרסתו, בעוד שבעבר עבד התובע בעסק כ- 10 עד 12 שעות בכל יום, לאחר התאונה הוא עובד רק כ- 6 שעות בממוצע ביום:

"קשה לי להתעורר בבוקר ולצאת מהמיטה. אני מגיע לעבודה לפעמים בשעה 04:00 לפנות בוקר ולפעמים ב- 05:00, ואם באותו לילה היה לי חלום לא טוב, ומצב הרוח שלי ירוד, אני לא יכול להישאר בעבודה כל היום, כי אני צריך לתקשר עם אנשים ואני לא יכול ... במקום לבוא בשעת הפתיחה, ב-01:00, אני מגיע בשעות המאוחרות של הבוקר ונשאר 6 שעות" (ראו עדותו בעמ' 71 לפרוטוקול, ש' 1-9).

            לטענתו של התובע גם בשעות שבהן הוא נמצא בעסק, עבודתו היא לא יעילה שכן הוא חסר יוזמה ומרץ, ואף אינו שולט בעצמו ומתפרץ על לקוחות - ועל כן לדבריו הוא אינו ראוי לשכר החודשי שמשולם לו על ידי אביו (ראו סעיפים 24-27 לתצהירו).

            יצוין כי התאונה שבה עסקינן אינה תאונת הדרכים היחידה שבה היה התובע מעורב: ביום 26/9/93, טרם גיוסו לצה"ל, התובע היה מעורב בתאונת דרכים שבגינה הגיש תביעה לחברת הביטוח, ועל פי חוות דעתו של פרופ' אברהם גנאל מיום 9/2/95 תאונה זו הסבה לו נכות אורטופדית בשיעור 10% לצמיתות (ראו עדותו של התובע בעמ' 27 לפרוטוקול, ש' 21-24; חוות דעתו של פרופ' גנאל סומנה נ/5); ביום 20/1/95 התובע נהג ברכב ופגע בהולך רגל באזור התעשייה בראשון לציון (ראו עדותו של התובע בעמ' 55 לפרוטוקול, ש' 14-23); ומספר חודשים לאחר מכן התובע יצא לבילוי עם חברים מהצבא ברכבו של אחד החברים, ובשובם הביתה הנהג התנגש ברמזור והתובע הובהל לבית החולים - שם התברר כי הוא גם היה במצב של שכרות (ראו עדותו של התובע בעמ' 56 לפרוטוקול, ש' 21 עד עמ' 57, ש' 3; תיקו של התובע בבית חולים וולפסון סומן כמוצג 3 למוצגי הנתבעים).

דיון

5.         מטעם התובע הוגשו תצהירו שלו, תצהיר אביו, וכן תצהיריהם של דוד קבאביה (להלן: " קבאביה") ויוסף יחיא (להלן: " יחיא") שעובדים בעסק למסחר סיטונאי בירקות ובפירות כעסקו של אביו של התובע, וצירפו לתצהיריהם תלושי שכר המעידים על השתכרותם במהלך שנת 2005. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. 

            מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של החוקר משה מאדי, אשר ביצע מעקבים מצולמים אחר התובע בימים 18/1/06 ו- 3/12/06 (התצהיר סומן נ/8; הקלטות שמתעדות את המעקבים הללו במלואם סומנו נ/9-נ/10). על פי הסכמת הצדדים החוקר לא נחקר על תצהירו (ראו בעמ' 97 לפרוטוקול, ש' 17-23).

            כמו כן, כפי שיפורט להלן, ד"ר דורית ריבלין-כרפ מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ונחקרה על שתי חוות דעת שערכה - מיום 19/4/04 ומיום 28/1/07.

הנכות הרפואית והתפקודית

6.         על מנת לברר אם לתובע נגרמה נכות רפואית כתוצאה מן התאונה, ובמידה שאמנם נגרמה מה שיעורה, מינה בית המשפט (כבוד השופטת ש' ברוש) ביום 27/5/02 את פרופ' נ' גדות כמומחה בתחום הנוירולוגיה (להלן: " פרופ' גדות"). לאחר בדיקה שערך, לא מצא פרופ' גדות פגיעה נוירולוגית אצל התובע - אך המליץ על מינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטריה:

"התרשמתי בבדיקת התובע מסימני דיכאון משמעותיים הסובבים את תוצאותיה הטראגיות של התאונה ולאו דווקא סימני דיכאון פסיכוטי. כאבי הראש שהוא תאר בפני תועדו בו קודם לתאונה זו, ואופיים כפי שתאר בפני אינו תואם כאבי ראש מתסמונת אורגנית מוכרת לי. העובדה שמצבו הנפשי כיום כבר נכר בו בבית החולים כמתואר לאקונית בסיכומי המחלה, וכן תועד ע"י רופא השיקום שצוותו החליט שחומרתו אינה מאפשרת שיקום גופני, אומרת דרשני ומצדיקה מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.