פסק-דין בתיק א 160794/02

2. לגבי העובדות העיקריות הרלוונטיות אין מחלוקת בין הצדדים ונפרטן להלן. ביום 26.3.98 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב אופנוע שמספרו 1279201 (להלן:" האופנוע" או " הרכב") אשר היה נהוג על ידי   הנתבע 1. בתאונה נפגע נוסע שהיה על האופנוע ונגרמו לו נזקי גוף (להלן:" הנפגע"). במועד התאונה היה נתבע 2 בעל האופנוע. הנתבעת 3 היא אמו של הנתבע 2 ועובר לתאונה היה האופנוע בחזקתה. במועד התאונה לא היה ביטוח בר תוקף  לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970  (להלן: " פקודת הביטוח") אשר מכסה את השימוש באופנוע ובנוסף, לנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה מתאים לנהיגה באופנוע זה. התובעת שילמה פיצויים לנפגע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה וכן נשאה בהוצאות נוספות בקשר עם התאונה, כמפורט בכתב תביעתה. תביעתה של  התובעת הוגשה כנגד הנתבע 1 - הנהג,אשר נהג באופנוע ללא רישיון וכן ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, כנגד הנתבע 2 - בעל הרכב אשר התיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח וכנגד הנתבעת 3 - כמי שהחזיקה באופנוע והתירה לאחר לנהוג בו ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח. כנגד הנתבע 1 ניתן ביום 19.6.02 פס"ד בהעדר הגנה. כנגד הנתבעת 3 ניתן ביום 30.5.05 פס"ד בהעדר הגשת תצהיר עדות ראשית, בניגוד להחלטת בית המשפט. נותרה אם כן, לדיון בפני, התביעה כנגד הנתבע 2. 

3. מתצהירו ומעדותו של הנתבע 2 בבית המשפט עולה גרסתו הבאה. הנתבע 2 רכש את האופנוע בעסקת חליפין כנגד רכב אחר שהיה ברשותו. הוא לא השתמש באופנוע ולא תכנן להשתמש בו אלא למכרו. כיוון שכך, לא היה האופנוע מבוטח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. האופנוע, לגרסת הנתבע 2, היה בתוך ביתו  - " נעול בתוך בית" . הנתבע לא ידע לומר כמה זמן לפני התאונה נרכש האופנוע ואמר בעדותו כי " העסקה נעשתה לפני 8-9 שנים" (לאמור- בשנת 1997 או  1996 כאשר התאונה, כזכור, ארעה במרס 1998).  הנתבע 1  היה חברו למקום העבודה - שניהם עבדו באותה התקופה כשליחים על אופנוע ברשת המבורגרים. לגרסת הנתבע 2 - הוא מעולם לא הרשה לנתבע 1 לנהוג על אופנוע שלו, אלא רק על אופנועים של "העבודה" אותם נהג לעיתים הנתבע 1 לקחת מביתו של הנתבע 2. לגרסת הנתבע 2 בעדותו, הוא ידע כי לנתבע 1 אין רישיון נהיגה על אופנוע בנפח כפי שהיה האופנוע המעורב בתאונה.

4. לעניין יום התאונה - לגרסת הנתבע 2, הוא עצמו היה בצבא באותו היום. הנתבע 1 הגיע לביתו של הנתבע 2 ובקש מאימו, הנתבעת 3, את מפתחות האופנוע. הנתבע 2 טוען כי הנתבעת  3 ניסתה לצור עמו קשר טלפוני על מנת לברר אם הנתבע 2 התיר לנתבע 1 להשתמש באופנוע  אך לא הצליחה. לטענת הנתבע 2, אמו האמינה לנתבע 1 אשר אמר לה כי הנתבע 2 התיר לו להשתמש באופנוע ולכן נתנה לו את מפתחות האופנוע. לטענת הנתבע 2 : " אמר שלי תתן גם את המפתח של ביתי. היא לא יודעת אם יש ביטוחים או אין, היא יודעת שהאדם מכיר אותי, היא יכולה להתקשר או לא להתקשר...לא הייתה בעייה. אם מישהו מבקש את המפתחות אני יודע שהיא תתן לו, אבל אני הייתי בצבא... המפתחות היו תלויים בבית". לשאלת בית המשפט ציין :" לא נתתי הנחיות לאמי לגבי מי שיבוא וירצה לקחת את האופנוע, לא צפיתי זאת". 

5. לגבי הארוע התקיימה חקירת משטרה. בהודעתו במשטרה  מסר הנתבע 2 גרסה שונה במקצת מזו שניתנה בעדותו ואמר כך: " אוסאמה חאמד פעם בעבר לפני יותר מחצי שנה עבד ביחד איתי והיה לי אז אופנוע והיה לוקח אותו מהבית כל הזמן ובתאריך 26.3.98 בא אוסאמה לאמא שלי ובקש מפתחות והיא נתנה לו לאחר שאמר לה שאני מרשה לו לא שאלה אותי באותו יום אם באמת אשרתי לו ונתנה לו את המפתח...את האופנוע הזה ספציפית לא נתתי לו קודם לתאונה... לא ידעתי מקודם שיש לו רשיון שאינו מתאים לאופנוע הזה. הוא עבד כשליח ותמיד אמר שיש לו רשיון ל -500 סמ"ק. אני סמכתי על דבריו ואף פעם לא הסתכלתי ברשיון שלו".  בהתאם לתצהיר החוקר מר מושקוביץ,  אמר לו הנתבע 2 כי בעבר נתן לנתבע 1 לנסוע באופנוע זה. החוקר לא נחקר נגדית על תצהירו. בהתאם לגרסתו במשטרה, אם כן, נתן הנתבע 2 לנתבע 1 בעבר לנהוג באופנועים אחרים שלו " כל הזמן". בהתאם לגרסתו בפני החוקר, נתן הוא בעבר לנתבע 1 לנהוג גם באופנוע זה. הנתבע 2 בחקירתו הנגדית, בהתייחסו לגרסאות אלו השיב, כי התכוון לאופנועים "של העבודה" ולא לאופנוע פרטי שלו. סתירה נוספת קיימת לעניין מודעותו של הנתבע 2 לכך שלנתבע 1 לא היה רשיון נהיגה מתאים - בעוד שבעדותו במשטרה מסר כי לא ידע זאת וסבר כי לנתבע 1 רשיון נהיגה מתאים, בעדותו בבית המשפט אמר כי ידע שאין לנתבע 1 רשיון נהיגה מתאים.

6. הנתבע 1 , בהודעתו במשטרה, מסר כי " בעל האופנוע שי קנפו נתן לי לנהוג על האופנוע באותו יום ואני אמרתי לו שאני נוסע באופנוע ואמרתי לו שאני צריך את האופנוע לכמה ימים. מר קנפו לא ידע שאין לי רשיון לנהיגה לאופנוע שלו".

7. הנתבע 2  לא הגיש תלונה  על גניבת הרכב כי " זאת לא גניבה הוא עובד איתי". הנתבע 2 טען כי אמנם הוא מבין שיש לו אחריות ו" אני לא אמרתי שאני מתנער מאחריות אבל יש לי קטע מאד קטן שאני אשם" ובקש "להתחשב באחוזים של האחריות שלי".

8. בהתאם לסעיף 9 לחוק הפלת"ד אכן קיימת לתובעת זכות חזרה על מי שחייב בפיצויים על פי החוק ונכלל, בין היתר, באחת מהקבוצות המפורטות בסעיף 7 לחוק. בהתאם לסעיף 7(6) יחד עם סעיף 9, אם כן, קיימת זכות חזרה לבעל הרכב שהתיר לאחר לנהוג בו כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח. הטענה היחידה אשר יכולה להישמע מהנתבע 2 היא כי לא התיר את השימוש לנתבע 1. הנתבע 2 טוען, למעשה, כי כיוון שלא היה במקום בעת שנמסרו האופנוע ומפתחותיו לנתבע 2 וכיוון שהוא, באותו המקרה, לא התיר באופן פוזטיבי וישיר לנתבע 1 להשתמש באופנוע - הרי שלא ניתן לחזור אליו. נבחן טענה זו.

9. בית המשפט העליון קבע במספר הזדמנויות כי קיימת חזקה עובדתית, על פיה, מי שנוהג ברכב הוא בעליו, או לחילופין  נוהג ברשות הבעלים. מי שטוען אחרת - הרי שהוא טוען למצב בלתי רגיל ועליו מוטלת חובת ההוכחה. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי רשות קיימת גם אם ניתן לשימוש היתר מכללא ואין צורך כי אותו שימוש ברכב יעשה בהיתר מפורש. ההלכה היא, כי כל עוד לא ננקטו הפעולות לצורך  הבטחת אי השימוש, הרי שניתן לראות בהימנעות מעשיית הפעולות היתר מכללא לשימוש.

ראה: ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח (3) 662; ע"א 31/85 אברהים בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 86; ע"א (ת"א) 1063/01 מזור נ' קרנית וכן א' רבלין, תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) עמ' 353.

10. בהתאם להלכה זו, יש לבדוק, אם כן, אם הנתבע 2 עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נהיגת הנתבע 1 באופנוע, במועד הארוע, לא הייתה ברשותו, על פי המובן הרחב שיש למונח זה בפסיקה,  ולהוכיח כי נקט  פעולות סבירות על מנת למנוע השימוש.

ראשית, אציין, כי מהראיות שהובאו עולה כי הנתבע 1 נהג לקחת אופנועים באופן רגיל מביתו של הנתבע 2 וניתן לומר כי הייתה לו רשות כללית לעשות כן. עולה כי  ההסכמות בין הצדדים היו כי אין צורך בהיתר ספציפי בכל פעם ופעם מהנתבע 2 עצמו לשימוש באופנועיו. 

שנית, גם אם נקבל את גרסת הנתבע 2 במלואה, למרות הסתירות המסוימות הקיימות בין גרסתו בבית המשפט וגרסאות אחרות שנתן, הרי שלא ניתן לומר כי הנתבע 2 עמד בנטל המוטל עליו. גם על פי גרסת הנתבע 2, הוא לא נקט אמצעים כלשהם על מנת למנוע שימוש כלשהו באופנוע על ידי הנתבע 1. בהיות הרכב חסר ביטוח על פי פקודת הביטוח הרי שאסור היה כליל השימוש בו. בנסיבות אלו, היה על הנתבע 2 לנקוט אמצעים שיבטיחו שגם אם אינו בבית (ובהתאם לעדותו היה חייל בשירות סדיר באותו המועד ונעדר מביתו פעמים רבות)- לא יתאפשר שימוש ברכב לאיש. היה עליו לתת הנחיות מתאימות לבני ביתו ולמי שהאופנוע היה בחזקתו. היה עליו לשים את מפתחות האופנוע לא במקום בו מצויים כל המפתחות האחרים אלא במקום נפרד, שהרי, לגרסת הנתבע 2, איש לא נסע באופנוע זה, אז מדוע מצויים מפתחותיו "תלויים" בין המפתחות אשר בשימוש? הנתבע 2 לא נקט אמצעים כלשהם למניעת השימוש, אף מבלי לדון בשאלה אם מדובר באמצעים מספקים וסבירים אם לאו. ניתן לראות בהתנהגותו זו ובהימנעותו מעשיית פעולות כלשהן- מתן רשות מכללא.

שלישית. הנתבע 2 העיד כי הנתבע 1 נהג לקחת ממנו אופנועים אחרים ולכן אמו מסרה לו את מפתחות האופנוע אשר היה מעורב בתאונה, כי " זה לא נראה לאמא בעייתי". דווקא עובדה זו, של מתן רשות שימוש באופן שגרתי לנתבע 1, גם אם מדובר באופנועים אחרים, כנטען, הטילה נטל מוגבר על הנתבע 2 לדאוג ולהבטיח שהאופנוע הזה יהיה חריג וכי כל בני הבית ואמו - אשר נהגה למסור מפתחות של אופנועים אחרים כדרך שגרה - תדע כי הכלל הרגיל (והבעייתי לכשעצמו) על פיו היא פועלת ומוסרת מפתחות לכל דורש, אשר "מכיר" את בנה - לא חל על האופנוע הזה. הנתבע 2, כאמור, לא נקט כל פעולה שהיא על מנת למנוע מצב כזה. הנתבע 2 אומר כי לא צפה מצב כפי שארע לבסוף, אך גם אם לא צפה בפועל - אין ספק שצריך היה לצפות.

ורביעית. בהתאם להודעת הנתבע 1 במשטרה הנתבע 2 אישר לנתבע 1 להשתמש ברכב ביום הארוע, אם כי לא ידע שאין לנתבע 1 רשיון נהיגה מתאים. הנתבע 2 יכול היה להזמין את הנתבע 1 לעדות בבית המשפט על מנת  שזה יעיד על נסיבות השימוש ברכב ולעמתו עם גרסתו במשטרה אך לא עשה זאת. הימנעותו זו מחזקת את גרסת התביעה ומחזקת את גרסת הנתבע 1 במשטרה, על פיה, לא רק היתר מכללא היה כאן, אלא גם היתר מפורש.