פסק-דין בתיק א 160105/02

לפני תביעה המושתתת על טענה כי הנתבע פעל שלא בתום לב ובדרך מקובלת.

רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ודרוש לענין

1.         התובעת עוסקת בקניה, מכירה ותיווך של כלי רכב. בלשון העד מטעמה, התובעת היא סוחרת, בעלת "מגרש למכוניות".

לאחיו של הנתבע היה רכב מסוג ב.מ.וו. שהוא חפץ למכרו (להלן - " הרכב" או " הב.מ.וו."). הנתבע טיפל במכירת הרכב באמצעות יפוי כוח שקיבל מאחיו.

2.         ביום 29.8.01 התקשרו הצדדים בהסכם למכירת הרכב לתובעת. התמורה המוסכמת בגין הרכב היתה קבלה של שני כלי רכב אחרים (מסוג איסוזו ומסוג ניסן) וכן סך של 30,000 ש"ח. בין הצדדים נחתם זכרון דברים שצורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן - " ההסכם").

במועד ההסכם רבץ על הרכב שעבוד לטובת בנק המזרחי ממנו נטל אחיו של הנתבע הלוואה. גם על האיסוזו והניסן רבצו שעבודים. בין הצדדים סוכם שהמוכר מחויב בהסרת השעבוד מעל הב.מ.וו. ועליו לעשות כן לאחר שיוסרו, על ידי התובעת, השעבודים מעל האיסוזו והניסן, וניתן להעביר בהם בעלות. רכיב זה בהתקשרות מוסכם על הצדדים אף שאינו נזכר בזכרון הדברים הכולל דווקא הצהרה של המוכר שאין כל שעבוד על הרכב (עמ' 4 ש' 15- 17 ועמ' 24 ש' 4- 6 לפרוטוקול).

3.         התובעת הסירה את השעבודים מעל הניסן והאיסוזו ואלו הועברו לבעלות המוכר וכן שולם על ידה הסכום של 30,000 ש"ח. המוכר מצדו הסיר את השעבוד מהב.מ.וו וכן מסר לתובעת יפוי כוח שאיפשר לה להעביר בעלות ברכב. התובעת עשתה שימוש ביפוי הכוח ומכרה את הרכב. הבעלות ברכב עברה לצד שלישי ביום 24.12.01. הבעלות עברה מאחיו של הנתבע ישירות לצד שלישי, מבלי שהתובעת, סוחרת מכוניות, העבירה קודם את הרכב על שמה (כדי "לחסוך יד").

התביעה

4.         השתלשלות הענינים העובדתית שתוארה לעיל אינה שנויה כאמור במחלוקת. עם זאת, התובעת סבורה שהנתבע הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו כלפיה מכוח דיני החוזים. הפרה זו מתייחסת להשתלשלות ענינים נוספת.

לאחר שרכשה התובעת את הרכב מהנתבע בשם אחיו, התקשרה התובעת - ביום 1.10.01 - עם אדם בשם מאיר סיאג (להלן - " סיאג"). במסגרת ההתקשרות, התובעת מכרה לסיאג מספר כלי רכב ובין השאר את הב.מ.וו (כאמור, לא היה בכוונת התובעת להעביר את הבעלות בב.מ.וו. על שמה כי אם להעבירו במישרין לבעלות גורם שלישי על מנת לא להוסיף "יד" במכירה). בין התובעת לסיאג נחתם זכרון דברים שצורף כנספח ב' לכתב התביעה.

בכתב התביעה נטען כי סיאג נמצא בהפרת זכרון הדברים עם התובעת ואינו עומד בתשלומים. עוד נטען כי לאחר שנודע דבר ההפרה היסודית של סיאג, פנתה התובעת אל הנתבע מספר רב של פעמים וביקשה ממנו לדאוג ש לא להסיר את השעבוד של בנק המזרחי שהיה רשום על הב.מ.וו.. ממשיכה התובעת וטוענת בכתב התביעה (סע' 12) כי למרות בקשותיה, הנתבע התעלם ממצוקתה ו"במעשיו המודעים והמכוונים והמגמתיים שיתף פעולה עם מר סיאג ו/או מי מטעמו וזאת כנגד קבלת תשלום כספי והכל על מנת לסייע בצורה ישירה למר סיאג ו/או מי מטעמו". התובעת טוענת כי הנתבע נהג בחוסר תום לב מוחלט ובדרך לא מקובלת בקיום החיוב הנובע מזכרון הדברים שכרת עם התובעת בכך שהסיר את השעבוד, לפי שהיה מודע לכך שבהסרת השעבוד עלולים להגרם נזקים כספיים לתובעת "ובפרט שהנתבע קיבל כספים ממר סיאג ו/או מי מטעמו" על מנת להסיר את השעבוד חרף בקשות של התובעת לא לעשות כן (סע' 13- 14 לכתב התביעה).

לאור האמור, דורשת התובעת מאת הנתבע את הסכום שלא שולם לה על ידי סיאג בגין הרכב, סך של 127,500 ש"ח.

ההגנה

5.         הנתבע טוען לתום לב מוחלט ולהעדר עילה כנגדו. לשיטתו, היה הוא מחויב בהסרת השעבוד ופעל לפי חובתו. אמנם, במועד כלשהו פנה אליו מי מטעם התובעת בבקשה שלא להסיר את השעבוד, אולם למיטב זכרונו של הנתבע, אותה פניה ראשונה ארעה רק לאחר שענין הסרת השעבוד הוסדר למול הבנק גם אם בטרם הוסר השעבוד בפועל על ידי הבנק (סע' 7 לכתב ההגנה). הנתבע מאשר כי נאמר לו באופן כללי שהתובעת לא קיבלה את מלוא התמורה בגין מכירת הרכב לצד שלישי, אך מכחיש שצוינו השלכות מפורטות יותר ובכל מקרה טוען כי מעולם לא התעלם מפניותיה של התובעת אלא השיב והסביר את עמדתו לפי הדין.

בפרט טוען הנתבע כי אין כל קשר בינו לבין סיאג וכי התובעת מנסה להאחז בהאשמות שווא למרות שהיא יודעת שהדברים אינם נכונים והם "בבחינת השמצות מרושעות שאין מאחוריהן ולא כלום".

מבחינת הנתבע, אין כנגדו עילה ודינה של התביעה להדחות.

דיון

6.         ברמה העובדתית והמשפטית כאחד אין למעשה מחלוקת שהנתבע לא התחייב בפני התובעת ולו פעם אחת שלא להסיר את השעבוד. גם התובעת, הן בכתב טענותיה והן בתצהיר שהוגש מטעמה, נזהרה שלא לטעון שהנתבע נענה לפנייתה שלא להסיר את השעבוד מעל הרכב. להיפך, טרונייתה הינה כנגד אי העתרות הנתבע לבקשתה והתביעה מתבססת כולה על עילה של הפרת חובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת. התובעת טוענת כי זכרון הדברים שבין הצדדים היה צריך להתפרש ולהיות מיושם על ידי הנתבע באופן שמחייב אותו לסייע לתובעת למנוע את הסרת השעבוד על מנת שמטרתו של ההסכם בין הצדדים (מכירת הרכב כנגד התמורה שהוסכמה) תוגשם במלואה.

7.         דינה של התביעה להדחות. לא בכדי ציינה התובעת כי פנתה לנתבע ו"ביקשה" ממנו לא להסיר את השעבוד. היא לא דרשה זאת ולא יכולה היתה לדרוש זאת על יסוד ההתקשרות ביניהם. הטענה הנוכחית בדבר חובה לכאורה להעתר לבקשה, אינה משקפת את כוונת הצדדים ואת ההתרחשויות כפי שהוכחו. להלן אבאר טעמי.

8.         התובעת עצמה מאשרת כי בבסיס ההתקשרות בין הצדדים עמדה חובה של הנתבע (בשם אחיו) להסיר את השעבוד מעל הרכב. זו היתה חובה מפורשת וברורה. הנתבע העיד, ואני מאמינה לעדותו, שנציג התובעת מר פיני דבוש (להלן גם - " דבוש") אף פנה אליו פעמים רבות מאז חתימת ההסכם בהדגשת מחויבות הסרת השעבוד ודחק בו למהר ולהשלימה.

9.         לפי לשונו של זכרון הדברים בין הצדדים, כבר במועד ההתקשרות לא אמור היה להיות כל שעבוד על הרכב. אמנם, מוסכם על הצדדים כי בפועל היה שעבוד שהצדדים היו ערים לו והיתה התחייבות של המוכר להסירו (לאחר שהתובעת תסיר את השעבוד מעל רכבי האיסוזו והניסן). יחד עם זאת, סעיף זה בזכרון הדברים מלמד שהעדר שעבוד ולא קיומו, הם הדגש מבחינת התחייבויות המוכר כלפי הקונה. אכן, הדברים גם מתיישבים עם הגיונן של עסקאות מכירת רכב - הקונה מעונין לקבל רכב נטול זכויות צד ג'.