פסק-דין בתיק א 15981/05

1. תביעה זו הוגשה בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן  - " החוק").  העובדות  אינן שנויות במחלוקת. התובע הוא נהג קטר. אדם שביקש להתאבד הניח ראשו על המסילה. התובע בלם בלימת חירום אך לא עלה בידו לבלום הקטר בטרם פגע זה במנוח והרגו.

2. התביעה הוגשה על ידי נהג הקטר, שכן בעקבות האירוע נגרמה לו טראומה נפשית. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כנפגע עבודה וקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בתחום הנפשי, בעקבות אותה תאונה. הנכות נקבעה  בשיעור 10%, לפי תקנה 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).

3. הנתבעות חלקו על החבות, בטענה שאין עסקינן בתאונת דרכים, משעה שאין חולק שמדובר במעשה התאבדות מכוון של המנוח. הנתבעות ביקשו שתינתן הכרעה בסוגיה זו, על יסוד העובדות המוסכמות.

4. בהחלטה מיום 28.5.06 קבעתי כי מדובר בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. כך, בהתייחס להלכות שנקבעו בע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים פ"ד  נו(1) 938 ; רע"א 855/04 דולב נ' כאמלה אל אסד פ"ד נח(5) 493; רע"א 1526/04 עצמון נ' קרנית תק-על 2004 (2) 1168.

5. בתמצית, הפלוגתא שבין הצדדים נגעה לתחולת  החזקה הממעטת בסיפא של סע' 1      לחוק, המחריגה "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק      לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי." לטעמי, וכך קבעתי, חלה החזקה כאשר התובע הוא מי שניזוק בגופו כתוצאה מניסיון מכוון לפגוע בו או ברכושו, לרבות כאשר מדובר על ניסיון לפגיעה עצמית, כפי שהוכרע בעניין  לזר. אך אין תחולה לחזקה משעה שהניזוק הוא מי שנפגע בגופו, כתולדת פעולה מכוונת שלא נועדה כלל לפגוע בגופו או ברכושו של התובע, אלא בגופו או רכושו של אחר.

6. להשלמת התמונה: לאחר שניתנה החלטתי, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון שעסק במקרה נוסף בו נעשה שימוש מכוון בכלי רכב כדי לגרום נזק גוף: רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח נ' דניאל עזאם (אתר נבו). שם נקבע עובדתית שמדובר בניסיון מכוון של הנהג, לפגוע באמצעות רכבו במתקהלים, על  רקע ויכוח מר שהיה לו עמם מעט קודם, משביקשוהו לעזוב הכפר, כיוון שלא נשאה חן בעיניהם העובדה ששתה משקאות משכרים (סע' 3 של פסק הדין). אם כן, שוב מדובר במקרה בו נפגע  מי  שהתכוונו לפגוע בו.

7. לאחר שניתנה החלטתי נשמעה הצעה לעניין גובה הנזק, ואז עוררה הנתבעת שאלה

נוספת בעניין החבות. הצדדים הגישו הודעה על הסדר דיוני לפיו יעמוד גובה הנזק המוסכם על סך 113,287 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ, בכפוף להחלטה בשאלה אחרונה נוספת שנוסחה בזה האופן בהודעת  הצדדים: "האם התובע הנו 'נפגע' כמשמעו בחוק הפלת"ד, והאם יש להחיל עליו את הלכת 'אלסוחה'"?  בשאלה נוספת זו הגישו  הצדדים סיכומים. למעשה השאלה שהועמדה להכרעה  הנה האם התובע הנו "נפגע משני" - החייב לעמוד בקריטריונים שנקבעו בפרשת אלסוחה כדי שתוכר זכאותו לפיצוי, או שמא מדובר בנפגע ישיר.

8. טוענת הנתבעת כי הנכות הנפשית שנגרמה לתובע אינה תולדת חבלה אורגאנית ישירה בה נחבל בתאונה אלא תוצאה של הטראומה. טענה זו מקובלת עלי. כעולה מכל התיעוד שצורף, ואף מטענות התובע בכתב התביעה ובתצהירו, לא נגרמה הנכות הנפשית כתולדת חבלה שנחבל התובע בראשו, אלא כתולדת הטראומה שסבל: כאשר אין לומר שמדובר בטראומה שיסודה רק במראה הקשה של גופת הנתבע ושחזור התאונה  ע"י המשטרה (כטענת הנתבעת) או שיסודה רק  בעצם ההלם שבדריסת המנוח כאשר התובע נוהג בקטר שפגע בו. לטעמי יש לקבוע בטראומה שנבעה הן מן המעורבות של התובע בתאונה כנהג הקטר הדורס, והן מן המראה הקשה. הדבר נובע גם ממכלול החומר שצורף לסיכומי הנתבעת.   נשאלת השאלה האם,  משכך פני הדברים, מסווג התובע לגדר נפגע משני (שאם כן חייב הוא לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה כדי לזכות בפיצוי) או נפגע ישיר.

הלכת אלסוחה וגלגוליה:

9.   בעניין אלסוחה (רע"א 444/87 אבו סרחאן מקאבל מנוהאהר אלסוחה נ' עזבון דוד דהאן ז"ל פ"ד מד(3) 397 ) נידונה זכאותם לפיצוי של קרובים מדרגה ראשונה, של שני מנוחים שנהרגו בתאונות דרכים.  הקרובים - התובעים לקו בנכות נפשית צמיתה עקב צער על מות יקירם או צפייה במראות קשים של יקיריהם הסובלים, עד שנפטרו.

מקרה אחד נגע למנוח שטרם מלאו לו שש שנים ביום התאונה, וההורים לא היו עמו לעת התאונה, אלא ראו המנוח במצבו הקשה ויסוריו בבית החולים , מהלך כל התקופה (בת 24 הימים) עד שהלך לעולמו.

מקרה שני נגע נגע למנוחה שנפגעה כהולכת רגל מפגיעת משאית, ונפטרה בבית החולים כעבור תשעה ימים. התובעת באותו מקרה היתה בתה של המנוחה, שביקרה המנוחה מהלך אשפוזה בבית החולים, ולאחר מכן חזתה בגוויתה עת הובאה לבית לצורך הקבורה.

     השאלות המשפטיות הנצרכות למענה נוסחו כך בסעיף 7 של פסק הדין כך:

"במסגרת הדיון בתיקים שלפנינו נבקש להשיב על כל אחת משתי השאלות הבאות : האחת, האם קיימת אחריות על-פי פקודת הנזיקין לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה, אשר אדם יקר לו נפצע, נהרג או הועמד בסכנת פגיעה כאמור, בגין מעשה או מחדל רשלני של הנתבע, מקום שאותו נזק נפשי נגרם בעטיין של אותה פגיעה או של תוצאותיה .

השנייה, האם מי שנגרם לו נזק נפשי כאמור הוא בגדר "נפגע" ב " תאונת דרכים " על-פי חוק הפיצויים ."

על השאלה השנייה ניתן מענה חיובי בסע' 21 של פסק הדין, תוך יצירת דין אחיד המחיל ההלכה, על פי אותם מבחנים,  הן לגבי נפגע משני שקרובו נפגע בעוולה נזיקית, והן לגבי נפגע משני שקרובו נפגע בתאונת דרכים (וראה גם סע' 23 לע"א 6696/00  בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו תק-על 2002(3) 2846). זאת לאחר שניתן מענה חיובי לשאלה  הראשונה שהוצגה לעיל, שלהלן אסקור בתמצית הקביעות לגביה.