פסק-דין בתיק א 15953/03

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים  לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:" חוק הפיצויים").

2. התובע, יליד 1952, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.10.99 בעת שרכב על אופנועו. הנתבעת מודה בחבותה על פי חוק הפיצויים והמחלוקת היא לעניין הנזק.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

3. התובע נבדק בבי"ח מאיר, שם אובחנו חבלה בחזה ופצע קרוע עם קטיעת הרקמות הרכות בקצה האגודל הימני. התובע טופל באגודלו בשטיפות, חבישות ואנטיביוטיקה. ד"ר ז'טלני מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי לעניין פגיעתו של התובע בתאונה. בחוות דעתו, המתבססת על בדיקה שערך לתובע ביום 31.7.03 ותיעוד רפואי רלוונטי, קבע ד"ר ז'טלני, כי מדובר  במצב לאחר איבוד הרקמות הרכות של כרית האגודל, המכוסה בצלקת גסה בגודל 1.5 על 1.5 ס"מ. הצלקת דבוקה לעצם ורגישה מאד למגע בגלל התפתחות נאורומה (צלקת בקצה עצב פגוע) באזור העצבים הדיגיטליים המקומיים התת- עוריים. ד"ר ז'טלני ציין בחוות דעתו כי מצב זה גורם להפרעה בכל פעולה הדורשת את הפעלת האגודל ובעיקר בתפיסה העדינה. צויין כי התובע מתקשה בבצוע פעולות יומיומיות כמו כפתור כפתורים, כתיבה, נהיגה וכל מגע באגודל והוא נאלץ להיזהר מפגיעות קלות בקצה האגודל בידו הימנית, שהיא  הדומיננטית, בזמן פעילות היד. בהתאם לכך קבע ד"ר ז'טלני כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 8% בגין קטיעת כרית האגודל הימני עם נזק עצבי (נאורומה) הגורם לרגישות ניכרת בקצה האצבע, בהתאם לסעיף 43(1)ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי") או לחילופין על פי סעיף 29(6) בין  1 ל- 2  לתקנות הבטוח הלאומי. 

בתשובה לשאלות הבהרה שהוצגו לו על ידי ב"כ התובע הבהיר ד"ר ז'טלני כי הקטיעה עצמה אינה מתבטאת ב 8% נכות כיוון שנקטעה רק הכרית השומנית של קצה האגודל ללא נזק גרמי ולא נקטעה מחצית הגליל הסופי. הנכות הוענקה בהתחשב בכך שקיימת נאורומה, הגורמת לרגישות בקצה האגודל באזור הצלקת. עוד הבהיר ד"ר ז'טלני כי כל האצבע אינה רגישה אלא הרגישות היא רק בקצה האצבע  וכי התובע מסוגל לתפקד גם בתפיסה העדינה.

קביעתו של ד"ר ז'טלני לא נסתרה ואני מאמצת אותה בכל הנוגע לקביעת הנכות הרפואית.

הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

4. עיסוקו של התובע עובר לתאונה ואף לאחריה  - על פי תצהירו - מדריך ב" מרכז הישראלי לנהיגה בטיחותית". במהלך חקירתו התברר כי מדובר בחברה שהוקמה על ידי התובע בשנת 1993. התובע הוא בעל 99% ממניות החברה ומנהלה. לחברה מספר תחומי פעילות: ארגון סדנאות לנהיגה בטיחותית לבעלי רשיונות נהיגה, הן עבור גופים גדולים (משטרה, משרד הבטחון, צה"ל) וכן עבור לקוחות פרטיים; יבוא חלקי חילוף לרכבים דו -גלגליים ומכירה של סימולטורים לנהיגה. הסדנאות מורכבות מחלק תאורטי ומחלק מעשי.

בתצהיר התובע נאמר כי מדובר בעבודה הדורשת " מאמץ פיזי ניכר, עמידה והליכה מרובה". נאמר כי אושרו לו 42 ימי אי כושר וכי " תקופה ארוכה" לאחר התאונה היה מוגבל בתפקודו ובתנועותיו. בחקירתו אמר כי היה עם חבישה כ- 6 שבועות וכי לא עבד לאחר התאונה " יותר מחדשיים" אך לאחר מכן לא הכחיש כי חזר לעבודה לאחר שבועיים כיוון " שאני יכול לשבת במחשב ולדבר בטלפון וזה עשיתי לפני שבועיים מהבית כי אני המעביד".

5. התובע טוען בתצהירו כי לאחר התאונה לא חזר לתפקד כבעבר. נטען כי אמנם חזר לעבודתו אך אינו כשיר לבצע הפעולות אותן נהג לבצע בעבר, לרבות עבודות משרדיות כמו כתיבה. החברה עבדה באותה מתכונת עד ליום 1.1.05. בחקירתו הסביר כי קיימת ירידה בפעילות החברה כיוון שלא זכתה במכרזים. משיקולים כלכליים  לא מועסקת בחברה מזכירה החל מיום 1.1.05 והתובע עצמו " עושה גם עבודות מזכירות". התובע העיד כי לאחר התאונה " ישנם דברים שאני לא יכול לעשות" - והתייחס בעיקר לחלק בהדרכות המעשיות הכולל חילוץ עצמי בג'יפים ומכונאות - " היום אני לא מדגים איך לפרק אלטרנטור בשטח". התובע העיד כי עובר לתאונה העסיק בין עובד אחד לשלושה עובדים קבועים. כיום - העיד כי הוא אינו מעסיק עובדים קבועים אלא רק פרילנסרים וכי את הפעולות שהוא עצמו אינו יכול לבצע, כמו הדגמת החילוץ, מבצע פרילנסר. התובע טען כי לאחר התאונה גייס מדריכים מקצועיים נוספים. לעניין פעילות החברה במכירת סימולטורים - טוען התובע כי הוא מרגיש " שאני לא עצמי" בהדרכה והוא אינו יכול להראות ללקוחות טכניקה מסויימת ואז הוא לוקח עמו מדריך נוסף. התובע ממשיך לנהוג ללא מגבלות ברכב וגם באופנוע.

6. התובע צרף לתצהירו תקצירי שומה ליחיד לגביה היקף השתכרותו. בהתאם לתקצירים אלו: בשנת 1998 - סכום של 81,234. בשנת 1999- סכום של 78,107. בשנת 2000 - סכום של 84,386 ש"ח. כמו כן הגיש התובע  עותק הצהרותיו  לשלטונות מס הכנסה והכנסותיו ממשכורת על פי הצהרות אלו הן כדלקמן: שנת 2001 - 87,500 ש"ח, שנת 2002 - 65,616 ש"ח, שנת 2003 - 40,980 ש"ח. כמו כן צורפו תלושי שכר לחודשים פברואר, מרס, אפריל בשנת 2004 והשכר ברוטו על פי תלושים אלו הוא 3420 ש"ח.

7. מנתונים אלו ומעדותו של התובע עצמו עולה כי לאחר התאונה המשיך התובע  לנהל ולהשתכר בחברה אשר בבעלותו. השתכרותו (ולמעשה - המשכורות שמשך לעצמו מהחברה) בשנים שלאחר התאונה, 2000-2001  לא פחתה אלא אף עלתה על ההשתכרות בשנת 1999. בשנת 2002 החלה ירידה מסוימת בהכנסות. התובע ציין כי היקף פעילות החברה ירד בשל אי זכייה במכרזים. התובע לא טען כי אי זכייתו במכרזים קשורה בקשר כלשהו לתאונה ואיני מקבלת את הסברה שהעלתה ב"כ התובע בסיכומיה לגבי קשר כזה. התובע טען כי נאלץ לשכור שירותי פרילנסרים על מנת שיבצעו פעולות הדרכה אשר הוא עצמו מתקשה לבצע עקב התאונה והפגיעה באגודלו. טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן. בנסיבות אלו, לא אוכל לקבל הטענה כי הירידה בהיקף פעילות החברה  או הירידה בגובה המשכורות אותן מושך התובע מהחברה - נובעת מהתאונה.

מעדות התובע עצמו יש ללמוד כי את רוב  הפעילויות בחברה יכול הוא להמשיך לבצע והוא מבצע בפועל: ההדרכות התאורטיות, ההדרכות המעשיות בהן יושב הוא לצד הנוהג, הפעילות בנושא  יבוא חלקי חילוף, הפעילות המשרדית ופעילות ניהול החברה. גם לנהוג בכל כלי רכב - יכול התובע והוא אכן עושה כן. בתצהירו, כאמור, טען התובע כי עבודתו כרוכה במאמץ פיזי ניכר והליכה מרובה - כמובן שאין בפגיעתו באגודל כדי להשפיע על תפקודו בהיבט זה. נטען כי מספר פעולות - התובע לא יכול לבצע בשל מגבלתו. אני מקבלת את הטענה כי אכן קיימות פעולות ספציפיות הקשורות להדרכה המעשית אותן התובע  מתקשה לבצע בגין פגיעתו, אלא שלא הוברר ולא הוכח כלל איזה חלק מתוך כלל פעילויות החברה מהוות פעילויות אלו ואם אכן נמנע התובע מליטול על עצמו מטלות שונות בשל כך. לאור אופי עבודתו של התובע ולאור קביעת המומחה כי האצבע כולה אינה רגישה, כי התובע מסוגל לתפקד בתפיסה העדינה וכי הנכות היא בשל הרגישות בקצה האצבע והנאורומה לא אוכל לקבוע כי פגיעתו התפקודית עולה  על נכותו הרפואית וייתכן שהיא אף נופלת ממנה. בנסיבות העניין כיוון שבדעתי לפסוק  פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות, איני רואה צורך לכמת את הפגיעה התפקודית.

הפסדי השתכרות בעבר

8. פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד, הטעון הוכחה. אמנם בתעודת חדר המיון (אשר כלל לא הוגשה כראיה ולא צורפה לתצהיר התובע)  ניתנו לתובע 42 ימי מחלה אך לא ניתנו תעודות אי כושר והתובע הודה כי חזר לעבוד (אם כי, לטענתו, רק בעבודה משרדית) אף " לפני שבועיים". לא הוכח הפסד בפועל לתקופה כלשהי לאחר התאונה. עם זאת, לאור טיב הפגיעה וקביעתי כי פעולות מסוימות במסגרת עבודתו לא יכול התובע לבצע, אני סבורה כי יש לפצות התובע בגין הפסדי שכר עד היום.  שכרו הממוצע ברוטו של התובע עובר לתאונה, על פי דוח השומה לשנת 1998 היה 6770 ש"ח לחודש. בשערוך להיום - 7800 ש"ח. בניכוי מס  הכנסה- 6915 ש"ח. בנסיבות אלו, אני מעריכה את ההפסד בסכום גלובלי של 12,000 ש"ח, נכון להיום.

הפסדי השתכרות בעתיד

9. התובע, כאמור, ממשיך בניהול החברה בבעלותו. לאחר התאונה לא הייתה ירידה בהכנסות החברה. הירידה החל משנת 2002 - נובעת, כך נראה, מכך שהחברה לא זכתה במכרזים ומצמצום בהיקף הפעילות -  ללא קשר לתאונה. הטענה בדבר העסקת פרילנסרים - לא נתמכה בכל ראיה, למרות שיכול היה התובע להציג ראיות מתאימות בעניין זה. עם זאת, כאמור, לאור הפגיעה התפקודית המסוימת של התובע כאמור לעיל ובכלל נסיבות העניין, בהתחשב בטיב הפגיעה וגילו של התובע - אני מעריכה את הפסדי ההשתכרות לעתיד בסכום כולל של 50,000 ש"ח נכון להיום.

כאב וסבל

10. בהתחשב בנכותו הרפואית ובגילו זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך 11,900 ש"ח ובמעוגל, 12,000 ש"ח.

עזרת הזולת, הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות

11. בהעדר אסמכתאות לעניין קבלת עזרת הזולת מעבר לעזרה הטבעית המתקבלת מבני משפחה, להוצאות רפואיות מעבר לאלו המכוסות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994 או להוצאות אחרות, ובהתחשב בטיב הפגיעה, אני מעריכה את הפסדיו של התובע בגין כל אלו, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של  2000 ש"ח נכון להיום.

סיכום

12. סכום הפיצויים לו זכאי התובע, כפי שפורט לעיל, הוא  76,000ש"ח.