פסק-דין בתיק א 157862/02

רקע

1. התובעת, ילידת 1974, השתתפה ביום 16.6.95 בקורס צלילה אשר נערך על ידי הנתבעת 1 בהדרכת הנתבע 2 (ולהלן גם: " הנתבע"). במהלך הקורס נגרמו לה פגיעות גוף. הנתבעת 1 לא אותרה ולא הומצאה לה הזמנה לדין. ההליך נוהל, אם כן, בהתייחס לנתבע לבדו. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. מטעם התובעת העידה היא עצמה. הנתבע 2 העיד לעצמו. בנוסף, הוזמן לעדות על ידי התובעת פרופ' נוי, מומחה בימ"ש בתחום הפסיכיאטרי. נפנה ונדון בשאלות המתעוררות כסדרן. תחילה - העובדות, כפי שעולות מחומר הראיות.

העובדות

2. ביום 21.5.95 נרשמה התובעת לקורס צלילה  אצל הנתבעת 1 (נספח א' לתצהיר התובעת). הקורס חולק לשני חלקים, "כוכב 1" ו"כוכב 2". משך כל חלק מספר ימים (תצהיר הנתבע 2, סעיף 5). את הקורס "כוכב 1" סיימה התובעת כשבוע קודם לאירוע. הקורס המתקדם, "כוכב 2", אמור היה להמשך יומיים רצופים - שישי שבת. ביום 16.6.95, יום שישי, היום הראשון מבין שני הימים (עמ' 17 שורות 17-19), הדריך את הקבוצה הנתבע 2. ביום זה היו החניכים אמורים לבצע צלילות, כפי הנראה, לעומק של כ- 10 מ' (לפי תצהיר הנתבע, סעיף 6. בתעודת חדר המיון נרשם כי מדובר בצלילה לעומק 20 מ'). בבוקר אותו יום, שעה 9:00 - 9:30 לערך, התכנסו החניכים עם המדריך במועדון הצלילה. לאחר מכן נסעו לנמל יפו לצורך בצוע הצלילות. החניכים בצעו צלילה ראשונה ועלו חזרה לסירה, החליפו בלוני חמצן ושטו לכוון נקודת הצלילה השנייה. השעה הייתה 11:45 - 12:00 לערך (תצהיר התובעת סעיף 9;  עמ' 20 בפרוטוקול שורה 24).

3. הצלילה התבצעה כך שהחניכים ישבו משני צדי הסירה. בסירה היו, כפי הנראה, ששה חניכים בנוסף למדריך (עמ' 31 שורה 8). החניכים היו אמורים לקפוץ מהסירה אל המים בגלגול אחורה (תצהיר הנתבע 2 סעיף 7) ולאחר הקפיצה לשחות אל חרטום הסירה על מנת לפנות את השטח לחניך הבא. התובעת קפצה אל המים לאחר שהנתבע 2 הורה לה לעשות כן. שתי חניכות קפצו מהצד האחר של הסירה. לאחר שקפצה התובעת אל המים ובעת שהחלה לצוף ולשחות לעבר חרטום הסירה קפץ למים חניך נוסף מאותו הצד של הסירה ממנו קפצה התובעת, בדיוק אל המקום בו הייתה התובעת בעת שהחלה לצוף, ונחת על התובעת. התובעת נפגעה בצד הימני של ראשה ובשיניה מבלון החמצן, במשקל 12 ק"ג, שהיה על גבו של אותו חניך. בעת שקפץ החניך שפגע בתובעת היה הנתבע 2 עם הגב לאותו חניך, כיון שהיה עסוק בהכנת חניך אחר וכן התעסק בציוד שהיה על הסירה (סעיף 10 לתצהיר הנתבע  וכן עמ' 33 שורה 14).

4. הנתבע 2 והחניך הפוגע עזרו לתובעת לעלות חזרה לסירה. הקבוצה המשיכה בבצוע הצלילות והתובעת נותרה לבדה על  הסירה. רק לאחר סיום הצלילות ובשעה 14:00 לערך פונתה התובעת לחדר המיון בבי"ח איכילוב על ידי מנהל הנתבעת 1. בתעודת חדר המיון נרשם כי נמצא חתך בקרקפת, כי התובעת הקיאה וכי היא מצויה במצב בלבולי חריף. היא אושפזה להשגחה במחלקה הנוירוכירורגית עד ליום 18.6.95. נזקי הגוף שנגרמו לתובעת עקב  האירוע  ידונו בהמשך.

5. התובעת העידה בתצהירה כי הנתבע 2 העביר הדרכה בנוגע לתכנון הצלילה לפי טבלאות תת- לחץ. היא העידה כי הנתבע 2 לא  כלל במסגרת ההדרכה כל הסבר בנוגע לנהלי בטיחות או סדר הירידה למים. כל שנאמר, לגרסת התובעת, הוא לשחות לאחר הקפיצה למים אל חרטום הסירה על מנת לפנות את השטח לחניך הבא. היא העידה כי לפני הירידה למים אמור היה הנתבע 2 לבדוק את ציוד הצלילה ומי שציודו נמצא תקין - הורשה לקפוץ, בזמנו החופשי, ללא סדר והנחייה של הנתבע 2 (עמ' 19 שורות 4-11).

6. הנתבע 2 בתצהירו העיד כי טרם הצלילות העביר לקבוצה תדרוך כללי הכולל גם הוראות בטיחות כמו: הישארות בקבוצה, לא לעצור נשימה, לא להוריד ציוד, להיות ערניים, ירידה ועליה איטית בצלילה. הוא ציין כי עבר  עם הקבוצה על טבלאות של אורך הצלילה וסימנים מוסכמים. בנוסף, העיד הנתבע 2, העביר לקבוצה תדרוך בטיחות לגבי פעילות בתוך הסירה כמו - לקפוץ רק בהוראתו " לאור העובדה שאני צריך לבדוק כל חניך וחניך לפני קפיצתו למים על מנת לודא כי הוא מצוייד בכל הציוד הדרוש, שהציוד הינו תקין ומתאים לצלילה מסוג זה" (סעיף 6 לתצהיר). בעדותו אמר הנתבע 2 כי אינו זוכר מה היו ההוראות שנתן לחניכים לגבי סדר הקפיצה (עמ' 32 שורות 20-22). בחקירתו הוסיף וציין מדוע היה על החניכים לקפוץ רק בהוראתו: " כי אני צריך לבדוק אם הם מוכנים, הם בודקים את הציוד אחד לשני, גם אני בודק את הציוד שלהם" (עמ' 37 שורות 4-5). לשאלה אם כל נושא ההוראה ואישור הקפיצה התייחס רק לסוגיית הציוד - השיב בחיוב, לאמור, כאשר חניך נמצא כשיר מבחינת הציוד הוא מקבל אישור לקפוץ. הנתבע 2 אישר, למעשה, כי מעבר לבדיקת הציוד - לא התעניין בנושא היות שטח הקפיצה במים פנוי (עמ' 37). הנתבע 2 טען כי החניך שקפץ ופגע בתובעת קפץ ללא אישורו, לאמור, קפץ מבלי שהציוד שלו נבדק (עמ' 39 שורות 13- 21).

7. ניתן לומר כבר עתה כי אין הבדל של ממש בין גרסאות התובעת והנתבע באשר להנחיות שניתנו לחניכים באשר למתן אישור לקפיצה. אין חולק כי הנתבע היה אמור לבדוק את ציודו של כל חניך ורק לאחר מכן היה מורשה החניך לקפוץ למים, מבלי שהנתבע התייחס לשיקולים אחרים לגבי סדר הקפיצה ומבלי שהיה אמור לתת אישור אשר אינו קשור לתקינות הציוד. הנתבע עצמו אישר כי תקינות הציוד, אך ורק היא, עניינה אותו לעניין מתן אישור הקפיצה למים. בדיקה אם השטח במים פנוי ושמירה על מרווחי זמן מתאימים בין קפיצה לקפיצה על מנת למנוע פגיעות של חניך בחניך - לא עמדו לנגד עניו של הנתבע 2, זאת בהתאם לעדותו הברורה. בעניין זה, אם כן, אין כלל כל מחלוקת בין הצדדים.

8. לאחר האירוע, כאמור, לא פונתה התובעת באופן מיידי לטיפול רפואי אלא הושארה בסירה, לבדה, עד אשר הקבוצה סיימה את הצלילות. התובעת ציינה בתצהירה כי סבלה בהיותה על הסירה מסחרחורת, הקאות, קשיי ראיה ומצב בלבולי. בחקירתה הוסיפה כי " הייתי במצב מעורפל ואני לא זוכרת מה היה" (עמ' 23 שורה 19). גרסת הנתבע 2, אשר קיבל את ההחלטה לא לפנות את התובעת לטיפול רפואי אלא להותירה לבד בסירה, בתצהירו, היא כדקלמן:

" אני זוכר בוודאות כי התובעת נפגעה בשן אך כאשר שאלתי אותה לשלומה ואם היא יכולה להמשיך בצלילה לא קיבלתי תשובה חד משמעית אך הבנתי שבשל הפגיעה בשיניה היא לא תוכל להכניס את הווסט ולהמשיך בצלילה השניה. מיד לאחר קרות האירוע שאלתי אותה אם ברצונה להתפנות לחוף והיא ענתה שלא, על כן הצעתי לה לשתות מים ואמרתי לה כי אנחנו יורדים לצלילה נוספת ... בסיום השיעור ... עליתי יחד עם החניכים חזרה לסירה וניגשתי לתובעת לשאול לשלומה, הצעתי לה לשתות, היא סרבה והבנתי ממנה שהיא לא שתתה לאורך כל השיט, על כן נראה לי כי היא התייבשה ו/או קיבלה מחלת ים...חזרנו לחוף ... תוך זמן קצר היא החלה לחוש ברע ולאונרדו (בעל הנתבעת 1) הסיע אותה לביה"ח איכילוב ... למיטב ידיעתי, באותה תקופה לא הייתה תקנה המחייבת לחזור לחוף וכל מקרה ומקרה נשקל לגופו. אני מבקש לציין כי פגיעתה של התובעת והתנהגותה בעקבות הפגיעה נראתה לי ולחניכים כפגיעה קלה ו/או משנית שלא מצריכה פינוי מיידי לחוף..." .

בחקירתו הוסיף וציין : " במהלך ההפלגה שהיא לא נתנה לי תשובות...לא התייעצתי אין סיבה להתייעץ. הכל היה לפי שיקול דעתי..." (עמ' 30 שורות 7-8) וכן " היא לא הייתה במצב של בלבול היא לא ענתה תשובה חד משמעית" (עמ' 42 שורה 21). הנתבע  ענה לשאלה, אם בדיעבד הוא סבור ששיקול דעתו לא היה נכון: " לפי מה שאני ראיתי באותו רגע השיקול דעת היה נכון, אבל מדריכים וותיקים ממני אמרו שהשיקול דעת שלי היה לא נכון" (עמ' 43 שורות 16-17).

9. האירוע הובא לבדיקת ההתאחדות הישראלית לצלילה. ביום 16.8.95 התקיימה ישיבת ועדת הדרכה של ההתאחדות אשר דנה, בין היתר, בנושא. בישיבה השתתפו התובעת והוריה  וכן הנתבע. עותק פרוטוקול הישיבה צורף לתצהיר התובעת. בתצהירה רשמה התובעת ציטוט מהפרוטוקול: " כל הנוכחים הביעו דעתם לגבי מחדלים בשיקול הדעת של המדריך. קלוד מציין שהטעות הבסיסית בשיקול הדעת היא להתיר לחניכים לקפוץ למים בזמנם החופשי וללא פיקוח והנחייה. הנוכחים מביעים דעה נחרצת כי לאחר האירוע היה צריך לפנות מיידית את החניכה ולהזמין אמבולנס". התובעת בחקירתה שבה והפנתה לדברים שנאמרו באותה ישיבה (עמ' 23 שורות 14-16).

הנתבע בתצהירו ציין כך:  " אני הוזמנתי להתאחדות לצלילה לישיבת ברור המקרה יחד עם לאונרדו בעקבות תלונת התובעת והוריה שבמהלכה הועלו מספר טענות שבסופו של דבר ננזפתי והושעיתי מפעילות לעשרה ימים מכיוון שלדעת ההתאחדות הייתי צריך לפנות את התובעת מיד עם קרות האירוע..." לעומת זאת, בחקירתו טען, כי  " אני לא זוכר מה אמרתי שם" (עמ' 34 שורה 15-16).

10. במהלך ישיבת ההוכחות, עם תחילת עדותה של התובעת, התנגד ב"כ הנתבע להגשת הפרוטוקול בטענה שמדובר בעדות מפי השמועה וכי היה צריך להגיש את המסמך באמצעות עורכו. ב"כ התובעת בסיכומיה הפנתה להלכות בדבר קבילות דו"ח ועדת חקירה, אלא שעל פי הלכות אלו דו"ח ועדת חקירה יהא קביל אף כראיה לאמיתות תכנו רק במקרה בו מי שמינה את הועדה וקיבל את הדו"ח לידיו הוא בעל הדין, כאשר במקרה כזה הדו"ח מהווה הודאה שילוחית של אותו בעל דין והוא אינו יכול להתכחש לו
    (ראה יעקב קדמי  על הראיות חלק א', תשס"ד, עמ' 523-524). הלכות אלו אינן רלוונטיות לענייננו כאשר אין מדובר בבעל דין אשר מינה ועדה כלשהי אלא בדיון של ועדת ההדרכה של התאחדות הצלילה.

11. פרוטוקול ישיבה יכול ויוגש ללא עד מאמת גם  בדרכים נוספות. האחת, באמצעות מי שהשתתף בצוות אשר קיים דיון והוא מציג בעדותו את "סיכום הדיון", כסיכום של כל הצוות (קדמי, שם , עמ' 491). גם מצב זה לא מתקיים בענייננו. השנייה, אם מדובר  בתעודה ציבורית בהתאם לסעיפים 29, 31-34 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (קדמי, שם , עמ' 552-575). כאן מתעוררת שאלה אם ההתאחדות הישראלית לצלילה מהווה אחד מהגופים ה"שלטוניים" כנדרש ואם דיוניה לגבי האירוע היו במסגרת פעילות שלטונית זו. בהתאם לחוק הצלילה הספורטיבית, תשל"ט - 1979  קיימת " רשות מוסמכת" לעניין החוק. ייתכן שבאותו המועד הייתה ההתאחדות הרשות המוסמכת (כך, לפחות, על פי אתר האינטרנט של ההתאחדות בכתובת http://www.diving.org.il/  המלמד כי עד שנת 1998 שימשה ההתאחדות כרשות המוסמכת). הצדדים כלל לא התייחסו לכך, לא הובאו ראיות ברורות אשר יוכיחו כי פרוטוקול הדיון עומד בתנאים להכרתו כ"תעודה הציבורית" כפי שנקבעו בפסיקה ולכן אוכל לקבוע כי כך הדבר. המסקנה מכך היא כי פרוטוקול הישיבה, כמסמך העומד ברשות עצמו, אינו קביל כראיה לאמיתות תכנו כיון  שלא הוגש באמצעות מי שערכו. 

עם זאת, יש להבחין בין מסקנות וממצאי אותה ועדת הדרכה ובין הדברים שנאמרו במהלך הישיבה. לגבי ממצאי ומסקנות הועדה כפי שנרשמו בפרוטוקול- הרי שאלו אינם קבילים כראיה לאמיתות תכנם ובודאי שאינם יכולים להתקבל כממצאים אשר מחייבים את בית המשפט. לעומת זאת, בבית המשפט נשמעו עדויות מטעם שני הצדדים לגבי הדברים שנאמרו במהלך הישיבה, כמתואר לעיל. התובעת והנתבע, כאמור, נכחו באותה ישיבה והם העידו על שהיה באותה ישיבה בה השתתפו. עדותם זו, כמובן, אינה עדות מפי השמועה וניתן לקבל את העדויות כראיה לכך שהדברים אכן נאמרו בישיבה. בהתאם לכך, אין חולק כי נשמעה על ידי משתתפים בישיבה ביקורת על התנהגותו של הנתבע הן לעניין  היעדר פיקוח והנחיה לעניין קפיצת החניכים למים והן לעניין אי פינויה המיידי של התובעת לטיפול רפואי. כמו כן אין חולק כי הנתבע קיבל עונש של השעיה לעשרה ימים ונזיפה.

אחריות הנתבע - דיון והכרעה

12. דומה שאין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית אותה חב הנתבע, כמדריך צלילה, לתובעת, כחניכה בקורס צלילה. מעבר לחובת זהירות רגילה הקיימת בין כל מדריך לחניך בקבוצה, בתחומי ספורט שונים, חובת הזהירות של מדריך בקורס צלילה ספורטיבית מקבלת נופך מיוחד לאור הסיכונים המיוחדים הטמונים בספורט זה והצורך לדאוג לבטיחות החניכים. נופך זה בא לידי ביטוי בחקיקה מיוחדת  שנחקקה לעניין צלילה ספורטיבית, אשר מתייחסת, בין היתר, הן לכשירות המדריך  והן לאחריותו. כך, סעיף 6 לחוק הצלילה הספורטיבית, תשל"ט - 1979 קובע כי הדרכה בצלילה ספורטיבית תיעשה רק על ידי מי שהוסמך לכך וקיבל תעודה מהרשות המוסמכת. בצוע הדרכה שלא בהתאם להוראות החוק היא עבירה שעונשה מאסר שנה (סעיף 10). הכשרת מדריך צלילה תהא על פי תקנות הצלילה הספורטיבית (שירותי צלילה), תש"ם - 1980.

תקנה 38 לתקנות הצלילה הספורטיבית (תעודות), תש"ם -1980  אשר כותרתה: " אחריות של מדריך צלילה" קובעת כך:

א.     לא ידריך אדם ולא ילמד צלילה בבית ספר אלא למי שנתמלאו בו הוראות החוק.