פסק-דין בתיק א 15761/03

1.         התובעת הינה חברה להנדסה אזרחית. הנתבעת הינה רשות מקומית (להלן:"הנתבעת" או "המועצה" או "הרשות").

2.         לטענת התובעת הנתבעת נותרה חייבת לה כסף בשני נושאים:

            א.         אי תשלום מלוא התמורה בעבור שירותי הנדסה שסיפקה לה משנת 1997 ואילך.

ב.         אי תשלום דמי שכירות בעבור 3 מבנים ניידים (קרוונים) שסיפקה לה החל מ-1.2.97 ואילך.

3.         לטענת התובעת החוב של הנתבעת כלפיה, נכון ליום הגשת התביעה, עומד על 1,183,505 ש"ח בעבור שרותי הנדסה ועוד 55,422 ש"ח בעבור דמי השכירות, סה"כ 1,238,927 ש"ח. לצרכי אגרה התובעת העמידה את תביעתה על 947,000 ש"ח.

4.         ביום 1.9.06 נחתם בין הצדדים הסכם על פיו התובעת תספק לנתבעת שירותי הנדסה (להלן:"ההסכם הראשון"). ההסכם הינו ברור ומפורט  ומסדיר את היקף שירותי ההנדסה והתמורה בגינם. מצד התובעת חתם מנהלה (להלן:"המנהל") ומצד הנתבעת חתם יו"ר הרשות והגזבר בצירוף חותמת המועצה. תקופת ההסכם נקבעה ל-11 חודשים, וכן הוסכם שהוא יתארך מעצמו לתקופה נוספת זהה, בהעדר הודעה אחרת של אחד הצדדים.

5.         ביום 1.1.97 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (להלן:"ההסכם השני"). תוכנו של ההסכם השני בעקרו זהה להסכם הראשון, כמו כן החתומים עליו. גם תקופת הסכם זה נקבעה ל-11 חודשים אשר ימשך לתקופה נוספת זהה, בהעדר הודעה אחרת של אחד הצדדים.

6.         התביעה לא הוגשה בגין ההסכם הראשון, שכן אין טענה מצד התובעת שהנתבעת לא שילמה לה תמורה מלאה בגינו.

7.         התביעה הוגשה בגין התקופה מההסכם השני והלאה. התובעת טוענת שהיא נתנה לנתבעת שירותי הנדסה הרבה מעבר למה שהוסכם עליו במסגרת הסכם זה, במשך כ-3שנים עד שנת 1999, על סמך הבטחות וסיכומים בעל פה עם גורמים שונים במועצה, בהם יו"ר המועצה.

8.         לטענת המנהל כבר במהלך שנת 1997 גילה שהמהנדס מטעמו נדרש לשעות עבודה החורגות בהרבה מאלו שהוסכם עליהם בהסכם השני. כן טוען המנהל, שהתובעת נדרשה לתת לנתבעת שירותי "טיפול ופיקוח הנדסיים" בגין פרוייקטים שנוספו במועצה וכי הוסכם לשלם לה שכר טרחה בגובה 8% בצירוף מע"מ, בגין היקף של כל פרוייקט. אין מחלוקת כי לא נערך כל הסכם כדין בקשר לתוספת שעות מהנדס ו/או שירותי פיקוח וטיפול הנדסיים (להלן: "תוספת עבודה" או "עבודות נוספות"), בגינן הנתבעת לכאורה היתה אמורה לשלם לתובעת סכומים החורגים מאלו שהוסכם עליהם בהסכם השני.

9.         לטענת המנהל התשלום בעבור תוספת העבודה הוסכם בינו לבין גורמים שונים במועצה, ביניהם ראש הרשות, ועל סמך זה נכון היה לתת את השירותים הנוספים.

10.        כבר במהלך 1997 התגלו בין הצדדים חילוקי דעות באשר לתשלום בעבור העבודות הנוספות. במענה למכתביה של התובעת באשר לחישוב התמורה המגיעה לה, הנתבעת השיבה במכתב בו פרטה את חישוביה ובצעה את התשלומים כפי שנראו לה.

11.        לטענת המנהל במצב דברים זה הוא החליט להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת והודיע לה על כך בעל פה בתום תקופת ההסכם השני, ואולם הנתבעת שכנעה אותו להמשיך לתת את השירותים.

12.        היחסים בין הצדדים התנהלו עד לשנת 1999 באופן שהיו ביניהם חילוקי דעות חוזרים ונשנים באשר לתשלום המגיע לתובעת. מידי פעם הצדדים הגיעו להסכמות על פיהן הנתבעת הסדירה את התשלום לתובעת. יאמר שהנתבעת מעולם לא אישרה את החשבונות שהתובעת שלחה לה ושילמה לה את המגיע לה, לדעתה, כנובע מהמערכת החוזית ביניהם.

13.        למרות שהנתבעת לא שילמה לתובעת את כל המגיע לתובעת, לטענתה, ולמרות שהנתבעת "גררה" חובות עוד משנת 1997 ולאחר מכן משנת 1998, התובעת המשיכה לספק את שירותיה השונים עד לשנת 1999, על פי סיכומים בעל פה, לטענתה, עם יו"ר הרשות.

דיון

שירותי ההנדסה

14.        ההתקשרות שנעשתה הינה התקשרות הכוללת חיוב כספי ולכן בכדי שזו תחייב את

המועצה עליה לעמוד בדרישות תנאי סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (א) שלשונו היא כלהלן: