פסק-דין בתיק א 15742/04

בפניי תביעה כספית בסך של 37,689 ש"ח.

טענות התובעת

התובעת ביחד עם יתר דיירי בניין ברח' בני-אפריים בת"א פנו בשנת 1982 לנתבע כדי שיטפל ברישום הדירות בבניין על שמם, לאחר שהחברה מוכרת הדירות נקלעה לקשיים. הוסכם עם הנתבע על סכום שכ"ט עו"ד אותו ישלם כל אחד מהדיירים, והנתבע התחייב כי התשלום יהיה בגין "טיפול משפטי - יעוץ משפטי עד לרישום בטאבו".

התובעת שילמה את שכר הטרחה שנדרש ממנה ע"י הנתבע.

באותה שנה, התמנה הנתבע למנהל מיוחד וכונס נכסים לצורך רישום הדירות בבניין על שם הדיירים, וזאת במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. במסגרת אותו הסכם התובעת, ויתר דיירי הבניין, נדרשו לשלם לקופת הפירוק 4% מערך רכישת הדירה, לכיסוי הוצאות כונס הנכסים, קדם המפרק, והוצאות הפירוק עד לרישום היחידות בבניין על שם הדיירים.

התובעת הבינה מהנתבע, כי סכומים אלה היו האחרונים שהיה עליה לשלם לצורך רישום הדירה על שמה. סכומים אלה שולמו לקופת הפירוק בשנת 91' על פי הוראות הנתבע.

בשנת 1993 מכרה התובעת את דירתה למארק דן ויינייה (להלן: "הקונה").

במסגרת הסכם המכר הופקדו בידי עו"ד ונגלניק, אשר יצג את התובעות באותה עסקה, סך שווה ערך בשקלים ל- 10,000 דולר, להבטחת רישום הבית המשותף ורישום הדירה על שם התובעת.

בחודש ספטמבר 2002 נמסר לתובעת ע"י עו"ד ונגלניק כי הוא העביר סך כולל של 65,068 ש"ח לנתבע, ומתוכם 56,188 ש"ח כשכר טרחתו, והנתבע הוציא חשבוניות על סך של 54,453 ש"ח. סכומים אלה שולמו ע"י עו"ד ונגלניק לנתבע, טרם שהנתבע קיבל רשות מביהמ"ש המחוזי לגבות שכר טרחה, ומבלי שהתובעת נתנה הסכמתה לתשלום סכום כלשהו ושכר טרחה בפרט.

דרישות התובעת מהנתבע להשבת הסכומים לא נענו וביום 26.6.02 פנה הנתבע לביהמ"ש המחוזי כדי שזה יקבע את שכרו ככונס נכסים, בשיעור של 5% מערך כל דירה. חלק מהדיירים כולל התובעת, התנגדו לבקשה וביהמ"ש דחה את בקשתו וקבע כי שכר הנתבע מדירות שטרם שילמו יהיה בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ בלבד. כמו כן נקבע כי תביעת התובעת תתברר במסגרת אחרת ולא בביהמ"ש המחוזי.

התובעת טוענת כי קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר גובה שכר טרחתו לדירות האחרות, מחייבת להשיב לה את הכספים שגבה ביתר.

בחקירתה הנגדית חזרה התובעת על טענתה כי הכספים ששילמה לעו"ד דמארי בשנת 1982 ו- 4% מערך הדירה ששולמו לקופת הפירוק, היו אמורים לכסות את מלוא הסכום, עד להעברת הדירה בטאבו על שמה. היא גם השיבה כי בכל פעם שנתבקשה לשלם כסף, בין אם לעו"ד דמארי ובין אם לקופת הפירוק, עשתה זאת מיד לכשנתבקשה.

ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול כי 4% מערך הדירה הועברו לקופת הפירוק ולא אל הנתבע.

כן הצהיר כי בשנת 1991 שכרו של עו"ד דמארי ככונס נכסים לא שולם, לא מקופת הפירוק ולא ע"י התובעת, אלא הכספים ששולמו בשנת 2000 והם מושא תביעה זו.

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי חתמה על יפוי כח לעו"ד ונגלניק בגין מכירת הדירה לקונים, והפקידה סך של 10,000 דולר לבטחון עד שהדירה תועבר על שמה בטאבו. כל ההוצאות שהסכימה שישולמו היו לצורך העברת הדירה על שמה בטאבו בלבד. לשיטתה, שכר הטרחה לעו"ד דמארי שולם זה מכבר ולכן סך 10,000 דולר הופקדו לצורך העברת הדירה על שמה.

מטעם התובעת העיד בפניי עו"ד ונגלניק, מי שייצג אותה במכירות הדירה לקונים, כי הופקד אצלו סכום כסף, להבטחת כל ההוצאות שתהיינה כרוכות ברישום הדירה. לכן, שילם מתוך הפקדון את חוב שכר הטרחה לנתבע שחל על התובעת על פי ההסכם, כפי שנדרש ע"י הנתבע, ועל פי פירוט התשלומים שהמציאו לו הקונה.

הוא אישר בחקירה הנגדית כי פעל במסגרת יפוי הכח מהתובעת, להעביר את הדירה על שמה ומשמה על שם הקונה, וכל הוצאה שהיתה על שם התובעת, כולל מס רכישה בקניה, מס רכישה שחל על הקבלן, הוצאות רישומים, הפקעה, הוצאות מס רכוש, שולמו מתוך הפקדון על פי חוזה ויפוי כח, ושיקול דעתו בעניין זה לצורך מילוי חובתו לדאוג לרישום הדירה על שם הקונה, לאחר שיירשם בית משותף. לשיטתו של עו"ד ונגלניק, לא היה צורך בכל הרשאה נוספת מהמוכרת, כיוון שהיתה לו הרשאה לבצע את התשלומים. עם זאת הוא השיב, כי לא בדק אם דרישת שכר הטרחה של הנתבע נכונה וקיבל את דרישתו כסוף פסוק, כך שכל מה שנדרש ע"י הקונה שולם.

הוא ציין כי התובעת לא היתה מודעת לתשלומים ששילם מתוך הפקדון.

הקונה, דן מארק, אישר כי הסך של 10,000 דולר הופקדו ע"י התובעת על פי דרישת עורך דינו, משלא היה קיים צו בתים משותפים והדירה לא היתה רשומה על שמה בטאבו. הוא אישר כי הוא לא שילם לעו"ד דמארי שכר טרחה בכלל, אלא העביר כספים מתוך הפקדון של התובעת. הוא אישר שעו"ד דמארי רשם את המשכנתא שהוא לקח בטאבו, ולא שילם עבור כך שכר טרחה.