פסק-דין בתיק א 155274/02

ביום 25.1.00 פתחה הנתבעת 1 (להלן: "החברה") חשבון בבנק התובע. בעת פתיחת החשבון חתמו הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") וכן מר יצחק גנגינה ז"ל (להלן: " המנוח") על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לטובת הבנק לשם הבטחת חובות החברה.

לאחר שהצטבר בחשבון חוב שלא שולם הגיש הבנק את התביעה שבפניי נגד החברה, הנתבע אשר חתם כערב, עזבונו של המנוח שאף הוא חתם כערב ונגד הנתבעת 4, אלמנתו של המנוח ויורשתו היחידה עפ"י צו ירושה שניתן ע"י בית הדין הרבני ביום 24.4.01 (להלן: "הנתבעת").

לטענת הנתבעים נוצר החוב עקב מחדלי הבנק אשר אפשר משיכת כספים מהחשבון באמצעות המחאות שהוצאו ללא שתי חתימות (חתימת הנתבע והמנוח) בצירוף חותמת החברה.  טענה זו הועלתה מאחר ולטענת הנתבעים החתימה מתיימרת להיות חתימתו של הנתבע, איננה חתימתו. לטענת הנתבעים התרשל הבנק כאשר לא גילה כי חתימתו של הנתבע זויפה על כ-40 שיקים.

מנגד טוען הבנק כי הנתבעים קיבלו את מלוא המידע באשר למתרחש בחשבון הבנק של החברה, לרבות דפי חשבון והודעות לערבים וכי במשך תקופה ארוכה הם נמנעו מלהשיג באופן כלשהו על החיובים שבו או על ההמחאות שנמשכו. עקב שתיקתם מנועים הנתבעים מלהעלות טענת זיוף וטענות בדבר רשלנות הבנק. לטענת הבנק הפרו הנתבעים את חובתם לנקוט זהירות ראויה לגבי משיכת השיקים ובדיקת המתרחש בחשבון הבנק של החברה.

כמו כן טוען הבנק כי גם אם תתקבל טענתם דלעיל של הנתבעים הרי שהנתבעים 3 ו-4 אינם פטורים מחבות עפ"י השיקים מאחר והמנוח חתום אישית על כולם.

הבנק מסר את השיקים לבדיקתה של המומחית הגב' אורה כבירי, וזו הגיעה למסקנה כי מתוך 58 שיקים שנמסרו לבדיקתה, 8 שיקים אינם ניתנים לבדיקה משום שחותמת החברה מסתירה את החתימה; לגבי 40 שיקים מתנוססת חתימה שאינה דומה, אף לא במקצת, לחתימת הנתבע; ולגבי 10 שיקים נוספים קובעת המומחית כי בנקאי סביר לא בהכרח היה מגלה את הזיוף.

הנתבעים לא הגישו חוות דעת מומחה מטעמם, וויתרו על חקירתה של הגב' כבירי. בסיכומיהם הודיעו הנתבעים כי חוות דעתה של הגב' כבירי מקובלת עליהם לגבי השאלה של זיוף השיקים אך לא לגבי השאלה אם בנקאי סביר צריך היה לגלות את הזיוף.

לא יכול להיות חולק כי עובר לאישור משיכת השיקים היה על הבנק להשוות את דוגמאות החתימה שברשותו לחתימות שעל גבי השיקים. לא יכול להיות חולק שלפחות באשר לדוגמת החתימה של הנתבע לא ביצע הבנק בדיקה או לא ביצע בדיקה ראויה שכן עפ"י חוות דעתה של גב' כבירי בדיקת דוגמאות חתימה היתה מגלה את דבר הזיוף במרבית השיקים.

עם זאת לא חלקו הנתבעים בכתבי טענותיהם כי חתימתו של המנוח וחותמת החברה הינן אותנטיות.

לטענת הבנק מושתק הנתבע מלטעון לרשלנות הבנק מאחר והוא נמנע מלהודיע על זיוף השיקים במשך תקופה ארוכה. מנגד טוען הנתבע כי הוא לא קיבל את דפי החשבון ולא היה מודע לשיקים הרבים אשר נמשכו על החשבון.

פסק הדין המנחה בסוגייה זו הינו ע.א 550/66 שטאובר בע"מ נ' בנק מזרחי בע"מ פד"י כ"ב (1) 240 (1968) בו קבע כב' השופט ויתקון כדלקמן:

"לדעתי, אין לפקפק בכך שלא רק שתיקה תוך ידיעה ממשית בדבר הזיוף מונעת מהלקוח מלטעון שהשיקים היו מזוייפים, אלא גם "ידיעה מיוחסת", דהיינו ידיעה שאלמלא רשלנותו של הלקוח היה בידו להשיגה".

הילכת שטאובר עודנה שרירה וקיימת והיא אושרה בשורת פסקי דין. עם זאת ההלכה נקבעה על יסוד העובדה שבאותו מקרה הוכח כי נשלחו ללקוח דפי החשבון.

הנתבע שב וטוען כי הבנק לא הוכיח ששלח לו את דפי החשבון ואולם, חובת הבנק במשלוח דפי החשבון היתה לחברה ולא לנתבע באופן אישי. עפ"י עדותו של מר אליעזר קפלן, מנהל המחלקה העסקית של הסניף במועד הרלוונטי לתביעה, נשלחו דפי החשבון דרך קבע לחברה. לא אף זאת אלא שהמנוח היה מגיע לבנק חדשות לבקרים, ואף את הנתבע ראה מר קפלן בבנק מספר פעמים.

גם מעדויותיהם של הנתבע והנתבעת עולה כי המנוח היה קפדן מאוד בניהול חשבון הבנק שכן התברר כי היה נוטל איתו את פנקסי הבנק מהבית לעבודה וחוזר חלילה מדי יום.

הנתבע העיד כי הוא לא עסק בענייני הכספים אלא עסק בביצוע עבודות אלומיניום שהוזמנו מהחברה, וכי מי שהתעסק בענייני הכספים והבנקים היה המנוח. לפיכך אין הנתבע יכול לשלול את משלוח ההודעות על ידי הבנק לחברה. אם הנוהל בחברה היה שהפיקוח על דברים אלו נעשה על ידי המנוח, הרי זה עניין שבינו ובין הנתבע, ואין זה מעניינו של הבנק.

אוסיף ואומר כי הנתבע בעדותו עשה כל מאמץ להרחיק את עצמו מענייני העסק אף שהוא היה שותפו של המנוח בחברה. מעדותו עולה כי חוץ ממנו ומהמנוח העסיקה החברה, סה"כ עוד שניים או שלושה עובדים, והחברה לא העסיקה פקידה. כמו כן עולה מעדותו כי המשרד היה בשטח העבודה של החברה. כשנשאל הנתבע מי ענה לטלפון השיב כי אם הוא היה ב"הרכבות" (של מוצרי אלומיניום) היה המנוח עונה לטלפון ואם יצא המנוח להרכבות, היה הנתבע משיב לטלפון. מכאן שניהול עניינה הכספיים של החברה לא נעשה במקום מרוחק ומבודד מהמקום שבו עבד הנתבע אלא באותו מקום ממש.

כאמור לא היה על הבנק לשלוח את דפי החשבון אל הנתבע שהיה ערב אלא אל החברה שהיתה הלקוח בחשבון. כערב, וודאי וודאי שלנתבע היתה ידיעה יותר ממספקת על המתרחש בחשבון. הוא קיבל הודעה על החוב מהבנק בשלב שבו היה על הבנק להודיע על החוב לערבים, ואין כל ספק שידיעתו על המתרחש בחשבון היתה מעל ומעבר לידיעה של ערב "סתם" למתרחש בחשבון וזאת לנוכח מיקום המשרד, העובדה שגם הנתבע היה משתמש בו ועונה לטלפון וכו', וכן ביקוריו, גם אם ספורים, בבנק.

אוסיף ואומר כי לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע. הנתבע הרבה להשיב כי אינו יודע דברים אשר לא ייתכן שבעל מניות, שותף בחברה, לא ידע. הוא עצמו העיד כי שכרו בכל חודש היה פונקציה של הכנסות החברה ולא יתכן לקבל את גרסתו שהוא לא גילה עניין כלשהו בהכנסות החברה. כמו כן הנתבע חתום על מאזני החברה כאשר בשנת 00 מחזור החברה עמד על סך של 707,000 ש"ח ונעשתה משיכת שיקים מחשבונה בסך של כ-200 אלף ש"ח. לא ייתכן כי דבר כזה יעלם מעיניו ולא יעלה בו תמיהה אם אכן הוצאו השיקים שלא בידיעתו.