פסק-דין בתיק א 15451/04

בפניי תביעה שעניינה דרישה לתשלום שכ"ט עו"ד ותביעה שכנגד שעניינה דרישה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב רשלנות מקצועית של עוה"ד.

כללי -

1.             התובע והנתבע שכנגד הינו עו"ד דורון רז (להלן - " עוה"ד"). הנתבע והתובע שכנגד הינו מר אסא רון (להלן - " הלקוח").

2.             עוה"ד טוען בתביעה העיקרית כי הלקוח נותר חייב לו כספים בגין שכר טרחת עו"ד, בגין טיפול במספר עניינים משפטיים, בסך של למעלה מ- 57,700 ש"ח המגיעים לעוה"ד כשכ"ט מוסכם, ולחלופין - כשכ"ט ראוי. הלקוח טוען להגנתו בתמצית, כי אין כל יתרת חוב בגין שירותי עו"ד וכי התביעה בהקשר זה התיישנה.

3.             בתביעה הנגדית טוען הלקוח כי נגרמו לו נזקים עקב טיפולו הרשלני של עוה"ד בהליך משפטי, אשר במסגרתו לא הגיש עוה"ד כתב הגנה מטעם הלקוח, גרם לכך שהתקבל כנגד הלקוח פס"ד בהעדר הגנה, והלקוח נאלץ לפתוח בהליכים ממושכים ויקרים על מנת לבטל את אותו פסה"ד, בסיועו של עו"ד אחר מטעמו. הלקוח העמיד את תביעתו שכנגד על סך של 50,000 ש"ח. עוה"ד מכחיש את כל הטענות המופיעות בתביעה שכנגד.

דיון -

4.             מטעם עוה"ד העיד הוא בעצמו (לגבי תצהירו ת/1 על נספחיו) והעיד עו"ד טל אבריאל (אשר טיפל בהליכים נשוא התביעה שכנגד לאחר עוה"ד, להלן - " עו"ד אבריאל"). אף הלקוח העיד בעצמו (לגבי תצהירו נ/3 על נספחיו). כמו כן, הוגשו לתיק בהמ"ש מסמכים נוספים.

5.             לאחר בחינת העדויות והמוצגים ולאחר שקילת סיכומי הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דינן של שתי התביעות להידחות.

התביעה העיקרית -

התיישנות התביעה -

6.             עוה"ד דורש תשלום שכ"ט לגבי טיפול בחמישה נושאים (אשר יכונו כפי שהם כונו על ידי הצדדים): (א) תיק האפוטרופסות; (ב) תיק העזבון; (ג) הגביה בהוצל"פ; (ד) טיפול בע"א 4041/96 בבהמ"ש המחוזי; (ה) טיפול בנושא מול המפקח על רישום הבתים המשותפים.

7.             מהמסמכים אשר צירף עוה"ד לתצהירו עולה כי דרישתו לגבי חלק מהחמישה התגבשה כבר ביום 1/9/1996 (מועד שליחת מכתבו ללקוח בגין חוב שכה"ט לגבי שנים מתוך חמשת הנושאים - נספח "ב" לתצהירו) וכי דרישתו לגבי כל חמשת הנושאים התגבשה במלואה כבר ביום 24/4/1997 (מועד שליחת מכתבו המפורט ללקוח בגין כל חמשת החובות - נספח "א" לתצהירו, אשר הועתק ככתבו וכלשונו כחלק מתצהירו של עוה"ד). משמע, שביום 24/4/1997 כבר בוצעו כל הפעולות נשוא דרישת חוב שכה"ט, כבר הגיע מועד הפרעון והלקוח כבר "פיגר" בתשלום המבוקש. רק לשם השלמת התמונה יצוין כי שכה"ט בגין הטיפול בתיק האפוטרופסות היה צריך להשתלם כבר בשנת 1994 (לרבות בגין שתי ישיבות בהמ"ש שהתקיימו כפי הנטען בשנת 1994), וכי שכה"ט הנטען לגבי הטיפול בתיק העזבון היה צריך להשתלם עוד בשנת 1995.

8.             לכן, אף אם נצא מנקודת הנחה שעד אשר עוה"ד לא העלה על הכתב דרישה מסודרת לתשלום שכה"ט - הרי שהחובות לא התגבשו, כלומר - אף אם אלך כברת דרך לקראת עוה"ד, ואראה רק במכתב הדרישה המסודר מיום 24/4/1997 את המועד בו קמה עילת התביעה - הרי שהיא התיישנה ביום 24/4/2004, ואילו התביעה דנן הוגשה ביום 23/8/2004 - ולכן התיישנה.

9.             לשיטת עוה"ד, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק לאחר זמן של "המתנה סבירה" לתשלומו, כיון שהוא הסכים לדחיה מסויימת של התשלום (ומפנה לתשובתו של הלקוח במענה למכתב דרישה נוסף שהוא שלח ללקוח ביום 12/12/97, ממנו ניתן ללמוד כי הלקוח היה במצוקה כלכלית באותה העת והבטיח לפרוע את החשבונות לכשירווח לו - נספח "ז" לתצהירו).

10.         לשיטתי, אף אם עוה"ד הסכים לאפשר ללקוח אורכה מסויימת - אין בכך כדי לשנות את המסקנה לפיה עילת התביעה התגבשה כבר ביום 24/4/1997 לכל המאוחר. אם בין הצדדים הוסכם על מועד אחר מוגדר לתשלום החובות - היה צורך לסכם בדיוק מהו אותו מועד (שלא לומר להעלות הסכמה זו על הכתב). אך כיון שאין כל הוכחה באשר להסכמה לדחייה שכזו, דין הטענה להדחות. במיוחד הדברים אמורים שעה שלא הוצגה בפני הסכמה של עוה"ד לאותה דחייה שביקש הלקוח - כלומר, אין מכתב בו עוה"ד מסכים במפורש לדחות את התשלום בשל מצוקת הלקוח - ומכתבו זה של הלקוח נותר ללא מענה. בנוסף, יש לציין כי מאותה התכתבות משנת 1997 עולה שהיא מתייחסת בחלקה לטיפול משפטי שהעניק עוה"ד לבן של הלקוח, אריאל רון (להלן - " אריאל"), ולכן - אף אם היתה הסכמה לדחיית מועד תשלום שכה"ט - הרי שלא ברור אם היא התייחסה הן לאריאל והן ללקוח, או רק ללקוח או רק לאריאל, ולאילו תיקים מתוך חמשת התיקים נשוא תובענה זו.

11.         עוד אציין כי במקרה זה הטעם שבבסיס קביעת מועד להתיישנות בא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד, וזאת כיון ששוכנעתי כי ללקוח נגרם נזק ראייתי משמעותי עקב ההתיישנות (או השיהוי). שהרי, הלקוח טוען להגנתו כי הוא שילם בעת הרלבנטית לעוה"ד כספים נוספים על אלו אשר מציין עוה"ד - אך בשל חלוף הזמן, אין באפשרותו להמציא אסמכתאות באשר להעברות כספים כאמור. אני סבורה כי במקרה זה יש ליתן משקל משמעותי לטענה שכזו - שהרי לא יתכן לצפות מהלקוח להשאיר בידיו מסמכים מהשנים 1995-1997, כגון: ספחים של המחאות, או פרטים בדבר העברות בנקאיות, או משיכת מזומנים וכו' - שמא בשנת 2004 תוגש נגדו תביעה בנדון.

הדרישה לשכר טרחה מוסכם -

12.         מעבר לקביעתי כי התביעה התיישנה, אוסיף כי לא הורם הנטל המוטל על שכמו של עוה"ד להוכחת קיום חוב שכ"ט מוסכם.

13.         אקדים ואומר כי עוה"ד טוען שהסכם שכ"ט בכתב קיים רק לגבי שני תיקים מתוך החמישה - תיק האפוטרופסות ותיק העיזבון, ושלגבי שלושת התיקים האחרים - לא סוכם מראש ( לא בכתב ולא בעל-פה) מה יהא גובה שכר הטרחה שישולם לעוה"ד ו/או מועד תשלומו, אלא שהיה ברור ששכר הטרחה ישולם לכשירווח לנתבע במועד עתידי סביר (סעיף 3 לתצהירו).

14.         הלקוח טען בתצהיר עדותו הראשית כי לגבי כל עניין משפטי, סוכם בין הצדדים על תשלום שכר הטרחה, והצדדים חתמו על הסכמי שכר טרחה (סעיף 6 לתצהירו), אם כי בשל חלוף השנים - אין בידי הלקוח העתקים של ההסכמים, וכי הוא מתקשה לזכור מה הוסכם ביניהם, כמה שולם והאם בגין כל תשלום אשר בוצע הגיעה לידי הלקוח חשבונית (סעיפים 7 ו-10 לתצהירו).

15.         יש במחלוקת זו כדי להוות תימוכין נוסף לעמדתי באשר לנזק הראייתי שנגרם במקרה זה ללקוח, ומעבר לכך - במצב דברים זה, ניתן יהא לבחון את הדרישה לגבי שכ"ט מוסכם רק באשר לשני הנושאים אשר לגביהם צורף הסכם שכה"ט בכתב. לגבי שלושת הנושאים האחרים - יש לדחות את הטענה בדבר הסכמה לגבי שכ"ט זה או אחר, שהרי עוה"ד עצמו אינו טוען שהיתה הסכמה (אף לא בעל-פה) ולא אמשיך לדון בה בהקשר זה.