פסק-דין בתיק א 15428/02

נתוני רקע

1.         התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר חוב על סך 380,571.43 ש"ח בלשכת הוצל"פ בהרצליה. שטר החוב נחתם ע"י הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") ובערבות מנהלה, הנתבע 2 (להלן-"הנתבע"). הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר שנדונה בפני כב' הרשם שדה, בה נטענו טיעוני התנגדות שונים. לאחר שמיעת ההתנגדות, לרבות חקירתו של הנתבע והגשת סיכומי טענות, החליט כב' הרשם שדה להעניק רשות להתנגד מסוייגת. טענת הנתבע, כפי שתפורט להלן, הייתה כי שטר החוב נמסר " על תנאי, למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר" (עמ' 5 להחלטת כב' הרשם). ככל שעסקינן בטענה זו התקבלה ההתנגדות על מנת לברר את הטענה " ששטר החוב נמסר בכוונה ועל תנאי להוות בטוחה לרכישות חודש 12/96 ולהם בלבד" (עמ' 6). ואולם, משום קלישותה של הטענה האמורה שניתנה רשות להתנגד בגינה, היתנה כב' הרשם את מתן הרשות להגן בהפקדת סך 15,000 ש"ח.

            החלטתו זו של כב' הרשם שדה הותקפה בערעור שנדון בפני כב' השופט וגנר ב-ע.א. 253/02. כב' השופט וגנר דחה את הערעור, על כל ראשיו. הוא לא מצא כל פגם בהחלטת כב' הרשם אשר " ראה בהגנתו של המערער הגנה דחוקה ומצא להתנותה בהפקדת סכום וזאת מאחר ולא הוסבר מדוע בעת עשיית השטר לא הוגבל תוקפו בתנאי הנטען ע"י המערער גם בערעור זה, וכן מדוע לא באה כל דרישה מצד המערער לקבל חזרה את השטר מיד לאחר ביצוע התשלומים בחודש 12/96 ולא חמש ימים (צ"ל "שנים" - ש.ל.) לאחר מכן" (עמ' 1 לפסק הדין).

2.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. ככל שעסקינן בנתבעת 1, ומשעה שהיא לא עמדה בתנאי ההפקדה, ניתן פסק דיני החלקי נגדה ביום 24/6/04 בגדרו הוריתי על המשך הליכי הוצל"פ כנגדה. הדיון, איפוא, נסב לעניין חבותו הנטענת של הנתבע.

3.         מטעם התובעת העיד מר דני אלבז (להלן-"אלבז"), נציג מכירות אצל התובעת בתקופה הרלוונטית. אלבז היה כפוף למר יעקב אקסט (להלן-"אקסט"), מנהל אגף השיווק אצלה, שאף הוא העיד. וכן העיד מר דני ולפמן (להלן-"ולפמן"), מנכ"ל התובעת. מטעם הנתבע נמסרה עדותו-שלו. לאחר פרשת הראיות הגישו פרקליטיהם המלומדים של בעלי הדין סיכום טענותיהם.

המסגרת הדיונית

4.         כבר ציינתי כי התנגדותו של הנתבע התגדרה בשורה של טענות. טענתו הראשית של הנתבע הייתה כי החתימה על שטר החוב מעולם לא ניתנה כבטוחה לכלל חובותיה הנטענים או לחובות עתידיים של הנתבעת לתובעת. לשיטתו שטר החוב נועד להבטחת תשלום סחורה שהתובעת אמורה הייתה לספק לנתבעת במהלך חודש דצמבר 1996 בלבד. אין חולקין כי תמורת הסחורה האמורה שולמה ע"י הנתבעת לתובעת. משכך, פקע תוקפו של שטר החוב והתובעת אמורה הייתה להשיבו לנתבעת ומשעה שלא עשתה כן, אין היא זכאית להיפרע שטר זה.

            עוד אחזור ואדרש לבחינת הגרסה האמורה. ראוי לציין, כאמור, כי לליבונה של טענה זו הוענקה לנתבע רשות להתגונן. פסק דיני, ביסודו של דבר, דן בכך.

5.         ועוד טענות נטענו בגדר ההתנגדות האמורה. וכך, לדוגמא, נטען כי בשטר נעשה שינוי מהותי בכך שמולא בו סכום שלא כדין, לאחר שנחתם על החלק (סעיף 23 לתצהיר הנתבע בהתנגדות); נטענו טענות ביחס להפרת סיכומים נטענים בפגישה של הנתבע עם ולפמן (סעיף 27 לתצהיר הנ"ל); נטענו טענות שהולידו עילה לתביעה-שכנגד של הנתבעת כנגד התובעת לנוכח הפרת הסכם סוכנות שבין השתיים. טענות אלו נטענו באורח מפורש, ולא ניתנה רשות להתגונן בגינן. בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבע הוא מבקש לחזור ולדון בחלק מן הטענות האמורות ואין בדעתי לשעות לכך.

6.         ועוד מבקש ב"כ הנתבע, בגדר סיכום טענותיו, להוסיף טיעונים, על טיעוני ההתנגדות. בעיקר נטען ע"י הנתבע כי שטר החוב נשען על הסכם ראשוני שנקשר בין שתי החברות. הסכם זה היה מוגבל בתוקפו. משום כך, משעה שפג תוקפו של ההסכם, פקע השטר. ועוד נטען כי השטר נועד להבטחת אובליגו בסך 130,000 ש"ח. מכאן, למירב, אמור היה השטר להבטיח סך 130,000 ש"ח בלבד. משעה שהשטר מולא בסכום גבוה יותר, הוא בטל ומבוטל מכוח ההלכה הפסוקה על פיה מקום שהשטר לא הושלם בדיוק על פי ההרשאה, אין הוא בר-תוקף, ולו בגין הסכום שניתן היה למלא מכוח אותה הרשאה.

            אף טענות אלו, לטעמי, חורגות מגדר הרשות המסוייגת שניתנה ע"י כב' הרשם, כפי שאושרה ע"י כב' השופט וגנר. אחזור ואדרש לכך בהמשך. ראוי עתה להידרש לגרסאות הצדדים לעניין המסכת העובדתית שהולידה את הסכסוך שבפניי.

גרסאות בעלי הדין - דיון והכרעה

7.         בין הנתבע לאלבז קיימת היכרות שקדמה להתקשרות העסקית בין התובעת לבין הנתבעת. לטענת הנתבע, בסמוך לחודש דצמבר 1996 ביקש אלבז לקשור קשרים עסקיים עם הנתבע. אין חולקין, איפוא, כי ביום 10/12/96 רכש הנתבע סחורה בהיקף של 11,873 ש"ח. סחורה זו סופקה לו ביום 11/12/96 ושולמה על ידו בשיק אישי שלו ביום 10/12/96.

            בהמשך התקשרו הצדדים במסגרת קבועה וממוסדת יותר. לעניין זה נטושה מחלוקת קוטבית בין בעלי הדין.

8.         לטענת אלבז, ביום 18/12/96 ביקש הנתבע, באמצעות הנתבעת שהוקמה על ידו בסמוך לאותו מועד, לעבוד באורח מסודר בתנאי אשראי הן עם התובעת והן עם חברת בת שלה, חברת ולפמן פלסט בע"מ (להלן-"פלסט בע"מ"). כלל נקוט אצל התובעת ואצל פלסט בע"מ כי במצב דברים זה נדרש הלקוח המוצע לחתום על הסכם כללי ועל שטר חוב. מקום שמדובר בחברה נדרשת ערבות, לרוב של בעל ומנהל אותה חברה. כך, עפ"י הטענה, קרה אף בנדוננו. ביום 18/12/96 חתמה הנתבעת על הצעת מחיר כללית, הן עם התובעת והן עם פלסט בע"מ. בו ביום נחתמו שני שטרי חוב על החלק לזכות התובעת ולזכות פלסט בע"מ. אלו נועדו להבטיח רכישות עתידיות של מוצרי התובעת ושל מוצרי פלסט בע"מ, ללא הגבלת זמן או סכום.

            מערכת היחסים בין הצדדים נמשכה שנים לרוב. בסופה של דרך נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סכום של 379,462.81 ש"ח נכון ליום 10/10/01. לנוכח זאת מלאה התובעת סכום שטר החוב והגישה אותו לביצוע.

9.         הנתבע חולק על גרסה זו בתוקף. לטעמו הייתה זו התובעת, באמצעות אלבז, שביקשה לשדלו לטוות יחסי מסחר עמה. אותה עת נהג הנתבע לעבוד עם חב' אקרשטיין בהיקפים גדולים. לאחר העסקה הראשונה במחצית הראשונה של חודש דצמבר 96' נוהל מו"מ בינו לבין אלבז. אלבז מסר לו כי הואיל והתובעת אינה מכירה עדיין אותו ואת החברה שבבעלותו, היא הנתבעת, הרי עבור סחורה שתרכוש הנתבעת מאת התובעת בחודש דצמבר 1996, אמנם לא תשלם הנתבעת במזומן אך תחתום על שטר חוב להבטחת תשלום הסחורה שתסופק בחודש דצמבר 1996. רק למטרה מוגבלת זו ניתן שטר החוב. משעה שתמורת הסחורה נפרעה דרש הנתבע כי אלבז יחזיר לו את שטר החוב. אלבז הבטיח לעשות כן אך הפר הבטחתו. משום כך הופתע הנתבע כשגילה, בשנת 2001, כי שטר החוב מולא בסכום עתק שאין יודע מה מקורו, והוגש לביצוע לשכת ההוצל"פ בהרצליה.

10.        ברי, איפוא, כי ככל שעסקינן בהכרעה עובדתית באשר לנסיבות המדוייקות לרקע חתימת השטר, עליי להכריע בין גרסתו של אלבז לגרסתו של הנתבע. אקדים ואציין כי שני עדים אלו לא הותירו עליי רושם משכנע, הגם שאני נוטה, באורח דחוק, להעדיף את גרסתו של אלבז על זו של הנתבע. בסופה של דרך הנני רואה להעדיף את גרסתה של התובעת על יסוד שיקולים ונתונים "החיצוניים" לעדויות בעל-פה של שניים אלו. ביסודו של דבר אני מאמץ את עיקרי שיקוליהם של כב' הרשם שדה וכב' השופט וגנר לעניין זה.

11.        הנתבע הוא איש עסקים היודע הוויות עולם. לשיטתו-שלו, הוא התנגד מתחילת הדרך לעצם חתימה על שטר חוב, ובעיקר לחתימת ערבות אישית שלו. זו הייתה הסיבה, כך טענתו, לכך שהקפיד לדרוש את השבת שטר החוב משעה שנפרעה תמורת הסחורות שסופקה בדצמבר 1996. אם אלו הם אכן פני הדברים, בלתי סבירה בעיניי התנהלותו של הנתבע שבמשך שנים לרוב לא ראה לדרוש בכתב לקבל את שטר החוב, ובמידת הצורך לנקוט בהליכים משפטיים לשם השבתו.

            נתון זה הולך ומתעצם בעיקר על רקע המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשנת 2001, ולנוכח גובה החוב הנטען אז. גם שעה שמחלוקת זו גרמה לחליפת מכתבים בין פרקליטי הצדדים לא ראה ב"כ הנתבעים לטעון דבר לעניין אי השבת שטר החוב, שלכאורה מצוי שלא כדין בידי התובעת, מזה שנים רבות וארוכות.

12.        כזכור, בחודש דצמבר 1996 נחתם שטר חוב אף לזכות פלסט בע"מ. אין חולקין כי הרכישה הראשונה בוצעה בחברת פלסט בע"מ רק בחודש אוגוסט 1997, דהיינו שמונה חודשים לאחר החתימה על הצעת ההתקשרות ועל שטר החוב שנחתם על החלק לזכותה. נתון זה מעצים את השיקול כי אכן שטרי החוב נועדו להבטיח, באורח כללי, את ההתחייבויות העתידיות של הנתבעת כלפי התובעת וכלפי פלסט בע"מ. אכן, הנתבע מבקש לתרץ זאת בעסקה שאמורה הייתה להתקיים בכפר טורען עם קבלן בשם פחרי סבאח, אשר בסופו של דבר לא הבשילה. הגם שהד לטענה עובדתית זו מצוי אף במסמכי העסקה הדנים הן בקבלן זה והן בכפר טורען, לא שוכנעתי הכיצד הנתבע, שכה מקפיד לטעמו שלא לחתום על שטרי חוב, היה מוכן במשך שנים לא רק שלא לדרוש שטר החוב נשוא התביעה אלא אף את שטר החוב החתום על החלק לזכות פלסט בע"מ.

13.        על שטר החוב התנוסס הכיתוב כי הוא נועד להבטיח " סחורה כנגד ת.מ. (תעודות משלוח - ש.ל.) חתומות". כיתוב זה, לטעמי, תומך בטענת התובעת. הוא מצביע על כך ששטר החוב אכן נולד כתוצאה מדין ודברים ומו"מ. אם אכן היה שחר לטענת הנתבע אודות האופי הייחודי של שטר החוב, ככזה שנועד להבטיח תשלום סחורה בחודש דצמבר 1996 בלבד, לא הייתה כל מניעה להגדיר זאת במפורש ובכתב. הכיתוב האמור, כך אני קובע, נועד להפיס את דעתו של הנתבע החשדן ולהבטיח כי ניתן יהיה להיפרע בשטר רק כנגד אספקת סחורה מוכחת, קרי כנגד תעודות משלוח חתומות, ולא בגין כל התקשרות בעל-פה, שלא ניתן להוכיחה בעליל ובאורח חד-משמעי.