פסק-דין בתיק א 15364/05

זוהי תביעה בגין פגיעה בקניין של התובעת ע"י הנתבע 3 שגזל לטענתה ג'יפ שבבעלותה. לטענתה,  הנתבע 2, קצין משטרה, סייע לו בכך. מכאן התביעה נגד הנתבעים 1-2.  כתב התביעה לא הומצא לנתבע 3 והוא לא השתתף בהליך.

זוהי תמצית גרסת התובעת: התובעת רכשה בכספה ג'יפ סוזוקי סמוראי עוד לפני גיוסה לצה"ל. כשהתגייסה נותר הג'יפ בחזקת אביה. האב השאילו באופן חד-פעמי לנתבע 3 שהשיבו. לאחר זמן נעלם הג'יפ, אך לא הוגשה תלונה למשטרה על גניבתו. ביום 2.6.04 ראה האב את הג'יפ נהוג ע"י הנתבע 3 והזעיק משטרה. לאחר בירור שנערך במשטרת אשדוד הניח הנתבע 2 לנתבע 3 ליטול את הג'יפ. לאחר שבוע, קיבלה התובעת פניה של משרד עו"ד לפיה שולמה אגרת הרישוי של הג'יפ בצ'ק ללא-כיסוי. ביום 1.8.04 התלוננה התובעת במשטרה על גניבת הג'יפ. באותו יום מצא אביה את הג'יפ בת"א, נטלו ודאג לשלם את אגרת הרישוי. התלונה לא בוטלה. במשך החודשיים הבאים השתמשה המשפחה בג'יפ לטיולים, אף שרק בסוף התקופה הוא עבר מבחן רישוי. סמוך לכך הושאר הג'יפ בשולי דרך לאחר תקר. כשבא אבי התובעת לתקן את התקר פגש בו אדם שהזעיק את הנתבע 3 למקום. אבי התובעת הזמין משטרה והמעורבים הגיעו למשטרת אשדוד, אך שוב, הנתבע 2 הניח לנתבע 3 ליטול את הג'יפ ולהעלם מהמקום.

רצף האירועים שתואר על-ידי התובעת והוריה, הסתירות הרבות שבעדויות וחוסר העקביות וההיגיון בהן, מעוררים ספק רב בסבירות טענותיה:

התובעת טוענת שהג'יפ נרכש על ידה בכספה בגיל 17. רכישת רכב ראשון אמורה להיות חוויה מרגשת מאוד עבור אדם צעיר, הרוכש אותו בכסף שהרוויח בעצמו בעבודתו, אך דומה שהיא לא הותירה את רישומה בתובעת, שלא זכרה כמה עלה הג'יפ. דווקא אמה זכרה את מחירו 10,000 - 12,000ש"ח. אחר-כך, כשהיתה התובעת חיילת הושאר הג'יפ בחצר מפעלו של האב (האם דווקא אמרה שזה היה בחצר הבית), הוזנח וחלק מהתקופה כלל לא עבר מבחני רישוי ולא בוטח. מסתבר שבשלב זה התקרב הג'יפ (מודל 1984 "יד 11" ששימש לטיולי שטח) למצב של גרוטאה. התובעת העידה שבעת שנמסר הג'יפ לנתבע 3 לא היה לו ביטוח, לא היה לו טסט והוא לא היה במצב נסיעה, שכן הג'יפ היה מושבת במשך כל תקופת שירותה הצבאי (יולי 2002 - מאי 2004).

המשך הדברים רומז על-כך שבעלותה הנטענת של התובעת בג'יפ היתה פיקטיבית: האב נהג בג'יפ מנהג בעלים ולטענתו השאיל אותו לזר (הנתבע 3), בלי לטרוח לקבל את רשות בתו, "בעלת הרכב" כביכול. כאן, הסתבכו עדי התביעה בסתירות: פעם העיד האב, שהג'יפ הוחזר ע"י הנתבע 3 באותו יום, פעם אחרת שהוחזר אחרי יום-יומיים. האם לא היתה בטוחה שהנתבע 3 החזיר את הג'יפ בכלל. כך בדיוק אמר האב במשטרה בגרסה המתועדת הראשונה של הפרשה: שהג'יפ נמסר לנתבע 3 מרצון, אך לא הוחזר מעולם. ומתי קרה הדבר? במשטרה סיפר האב שמסר את הג'יפ לנתבע 3 כחודש וחצי קודם, דהיינו במחצית אפריל 2004. גרסת  התובעת כשהתלוננה במשטרה (ביום 1.8.04) על גניבת המכונית, דומה מאוד לעדות האב במשטרה. הגרסה החדשה שעליה מבוססת התביעה נכבשה, וצצה לראשונה רק עם הגשת התביעה.

מן הראוי לציין שבעת שמיעת העדים (ובמיוחד נוכח חילופי המבטים וההבעות בין התובעת לאביה) התעצם החשד, שהאב מסר את הג'יפ של בתו בלי רשותה, כתשלום עבור חוב ואחר-כך המציא את הסיפור שהשאיל את הג'יפ, שהוחזר ואחר-כך נגנב, פשוט מחמת הבושה כלפיה.

עד כמה הכיר אבי התובעת את הנתבע 3, כשמסר לו את הג'יפ? התובעת אמרה במשטרה שזה אדם שעבד אצל אביה מספר חודשים. בבית-המשפט הסבירה, שזאת היא יודעת מאביה. כשנשאל האב באשר להסבר הוא זלזל בידיעת בתו עובדות אלה. האב העיד שהנתבע 3 עבד אצלו יום אחד. בתצהירו גרס דווקא 3 ימים.  האם אמרה שהאיש כלל לא נמנה על מצבת העובדים של העסק ולא הוצא לו מעולם תלוש שכר.

לפי גרסת עדי התביעה, היה זה האב שהחליט כיצד לנהוג בהעלמות הג'יפ: הוא (ולא "בעלת הרכב") שהחליט לא להתלונן על גניבתו, כאשר נעלם, בתקווה שמישהו מבני המשפחה, או העובדים, נטל אותו וישיבו. חוסר האמינות (וחוסר הסבירות) של הסבר זה נלמד ממה שקרה בהמשך, לאחר שנכשל ניסיון האב לקבל את הג'יפ במשטרת אשדוד (ביום 2.6.04). אז, הוא ידע היטב מי מחזיק בג'יפ. התקווה שהג'יפ ניטל על-ידי קרוב או עובד שישיבו בקרוב, נכזבה. הוא גם ידע היכן ניתן לאתר את הנתבע 3 (שלדבריו עבד במסעדה ליד משרד עוה"ד שלו). מדוע לא הוגשה תביעה קניינית נגד מי שהחזיק בג'יפ שלא כדין? מדוע לא הוגשה תלונה במשטרה על גניבת הרכב? התנהגות זו לא מתיישבת עם טענת התובעת שהג'יפ היה שלה והוא נגנב ממנה על-ידי הנתבע 3.

לפי עדות האב נלקח הג'יפ ביום 2.6.04 למשטרת אשדוד, שם הוא " ביטל" את תלונתו על גניבת הרכב. כנראה שהכוונה היא שסירב להגיש תלונה (כך העיד הנתבע 2 וכך עולה ממסמכי תיק המשטרה) שהרי איש לא טען שבפועל הוגשה תלונה כלשהי למשטרה על גניבת הג'יפ. כאשר התברר לו מי האיש שנהג בג'יפ הוא אמר שאינו רוצה להתלונן נגדו. בתצהירו הוא הסביר שלא רצה לסבך את הגנב ולגרום למאסרו! גם הסבר זה לא משכנע ולא סביר.

מתצהירו של אבי התובעת עולה שהנתבע 2 שאל אותו אם הוא מוותר על התלונה וכשאמר לו שהוא שוקל זאת, כעס הנתבע 2 אבל "התלונה בוטלה על אף זעמו"! משמע, הנתבע 2 לא "סייע לנתבע 3" וגם לא עודד את אבי התובעת לותר על הגשת התלונה. מהמסמכים השונים שבתיק המשטרה עולה גרסה מפורטת למדי של הנתבע 3, שלפיה נמסר לו הג'יפ (יחד עם טנדר נוסף) כתשלום עבור חוב ובעד שירות שניתן לאבי התובעת בהתמודדות עם עיקולים שהוטלו על עסקיו. מסמכים אלה מהימנים: השוטרים לא יכלו לבדות גרסת חשוד על מצבו הכלכלי של אבי התובעת (שאינו מוכר להם). גם אדם זר, אשר פגש את האב באופן אקראי וחד-פעמי, אינו יכול לדעת על הסתבכות עסקי האב. אופי הגרסה שנרשמה מפי הנתבע 3 מלמד על טיב היכרותו של הנתבע 3 עם אבי התובעת. בידי הנתבע 3 היו רישיונות הרכב ומפתחותיו וביטוח על שמו. לאחר שאבי התובעת חזר בו מהטענה שהג'יפ נגנב וסירב להגיש תלונה במשטרה, אכן לא היה למשטרה כל בסיס חוקי לשנות את מצב החזקה בג'יפ וליטול אותו מידי הנתבע 3 שטען שהוא מחזיק בו בזכות. ונזכיר: אם הזכות טובה או לא - זוהי מחלוקת, שההכרעה בה אינה ענין למשטרה, אלא לבית המשפט האזרחי.