פסק-דין בתיק א 1524/04

1.         התובעת הינה חברה ציבורית לשיכון אשר הינה הבעלים של יחידה במבנה הנמצא ברח' הירדן 18 בחיפה הידוע כגוש 10872, חלקה 329, תת חלקה 2. הנתבע הינו הבעלים של תת חלקה 1 במבנה, המהווה למעשה את קומת הקרקע במבנה  (תת חלקה 1 ותת חלקה 2 יקראו להלן: "המבנה"). התובע רכש את תת חלקה 1, שגודלה הוא כ - 87% מהמבנה, ואת כל זכויות הבניה במבנה, מהתובעת בסכום של 287,372 ש"ח, עפ"י חוזה רכישה מיום 1.11.99.

התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבע בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב הריסת המבנה, שלא בהסכמתה, על ידי הנתבע, וכן לאור ההוצאות שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מפינוי הריסות המבנה מהחלקה  על ידה.

2.         הנתבע כפר בעובדות ובטענות התובעת וטען כי המבנה הוכרז ע"י העיריה כמבנה מסוכן ועם זאת התובעת לא עשתה דבר בקשר לכך. הנתבע כופר גם בחישוביה ובהוצאות ובנזקים שנגרמו לתובעת לטענתה וטוען כי היא לא הקטינה נזקים אלה.

3.         נשמעו הוכחות ועולים מתוכם העובדות הבאות; ביום 22.11.99 נשלחה לנתבע הודעה מעירית חיפה, ממשרד מהנדס העיר האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה (ראה נספח א' בנ/1), לפיה מבדיקה של המבנה עולה כי המבנה נטוש ופרוץ וגושי בטון נופלים מהתקרות, קורות העמודים וגגון הכניסה למבנה. המבנה נמצא מסוכן לציבור והנתבע נדרש לתקן או להרוס את המבנה.

מכאן החלה מסכת של התדיינויות משפטיות בערכאות השונות. ביום 19.07.01 הגישה התובעת כתב תביעה במסגרת ת.א 17479/01 ובקשה לצו מניעה כנגד הנתבע (בש"א 13868/01) בשל כוונתו להרוס את המבנה. ביום 22.07.01 החליטה כב' השופטת הורוביץ על צו מניעה לפניו היה על הנתבע להימנע מלבצע כל בניה או הריסה או שינוי כל שהוא במבנה. הנתבע ערער על החלטה זו במסגרת ע"א 2590/01, אולם ביום 2.1.02 נמחק הערעור בהסכמה ופסק הדין נשאר על כנו.

4.         ביום 2.9.01 הגיש הנתבע עתירה מנהלית (עת"מ 482/01) ובה עתר למתן צו מניעה ולמתן פס"ד אשר יורה לתובעת למכור לו את היחידה שבבעלותה ללא מכרז, ולהימנע מלמכור את היחידה שבבעלותה לצד ג' אחר. ביום 3.1.02 ניתן פס"ד במסגרת העתירה המנהלית הנ"ל, ע"י כב' השופטת וסרקרוג, לפיה ניתנה לתובע האפשרות לרכוש את היחידה שבבעלות התובעת, ללא מכרז ובהתאם לשומתו של השמאי הממשלתי. למרות החלטה זו, לאחר המצאת שומתו של השמאי הממשלתי, נמנע התובע מלרכוש את היחידה.

5.         ביום 11.8.02, לאחר שמצבו של המבנה הלך והחמיר ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם ביניהם, שלח הנתבע מכתב רשום לתובעת והודיע לה על כוונתו להרוס את הבניין ביום 15.08.02. מכתב זה, שהגיע לידי התובעת ביום 13.08.02, לא נענה על ידה והמבנה נהרס ע"י הנתבע כשבועיים לאחר מכן. ביום 18.02.03 ביקר במקום בו ניצב המבנה טרם הריסתו, מר א. זילברמן, מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר. ביום 19.02.03 נשלח לתובעת ולנתבע מכתב מטעם מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר (ראה נספח ח' לנ/1) ולפיו העבודה במקום לא בוצעה בשלמותה שכן הסכנה טרם הוסרה מאחר ונותר עניין סילוק החומר שנותר לאחר ההריסה. ביום 10.09.03 כ - 7 חודשים לאחר מכתבו של מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר, שלחה התובעת מכתב לנתבע ובו היא מודיעה כי פינוי הפסולת יעשה על ידה בימים הקרובים בעלות של 17,500 ש"ח לא כולל מע"מ (ראה נספח ט' לנ/1). הנתבע השיב למכתבה של התובעת ביום 22.09.03 ובו טען כי בשטח לא נותרה כל פסולת בניין שכן לאחר הריסת המבנה יושר השטח. בנוסף טען התובע כי קיבל הצעת מחיר לפינוי השטח מעפר עד מפלס המדרכה בעלות של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לפיכך, הנתבע ביקש מהתובעת כי תואיל להעביר אליו את חלקה היחסי בתשלום על מנת שהעבודה תתבצע במשותף. ביום 19.10.03 התובעת השיבה לנתבע כי כבר דאגה לפינוי הפסולת מהמגרש, בעלות של 17,500 ש"ח. בטרם אכריע במחלוקת אביא בקצרה עיקר טעוני הצדדים.

טענות התובעת:

6.         התובעת סבורה כי הנתבע בהתנהלותו הפר צווי מניעה ופסקי דין חלוטים שניתנו ע"י לא פחות מ - 2 ערכאות שונות. לטענת  התובעת בהתנהגותו זו הסב לה הנתבע נזק בדמות ירידת ערכו של המבנה ובדמות ביטול האפשרות לפעול למכירת הנכס ולמצער, להשכרתו ולקבלת תמורה ודמי שכירות בהתאמה. למעשה התובעת סבורה כי הנתבע כלל לא היה חייב להרוס את המבנה, בפניו עמדה האפשרות לפעול לתיקון המבנה ושיקומו. התובעת מפנה לחוות הדעת ועדותו של השמאי מטעמה, מר גלעד יצחקי (להלן: "מר יצחקי"), אשר ממה עולה כי תיקון המבנה ושיקומו היה אפשרי.

התובעת ממשיכה וטוענת כי פנייתו של הנתבע ביום 11.08.02 אשר הגיעה לידי הנתבעת רק ביום 13.8.02 על כוונתו להרוס את המבנה ביום 15.08.02 איננה פנייה מספיקה כלל ועיקר, ואין בה כדי להכשיר את הריסת המבנה. הנתבע לא נתן בידי התובעת זמן סביר להתנגד, ואין נפקא מינה, מתי ההריסה בוצעה בפועל.  הנתבע בחר להקל עם עצמו והרס את המבנה בפעולה חד צדדית. לא רק זאת אלא שהנתבע אף לא טרח לפנות את הריסות המבנה דבר שחשף את התובעת לתביעות ע"י גורמים שונים כגון עירית חיפה. לפיכך לא נותר בידי התובעת כל ברירה אלא לדאוג לפנוי הפסולת בעצמה ועל חשבונה, כשברור הוא שעל הנתבע לשאת בהוצאות אלו.

טענות הנתבע:

7.         לטענת הנתבע  הנתבעת לא עשתה בעקבות הודעת העירייה מיום 22.1.99 על מבנה מסוכן דבר. היא  התייחסה לצווי ההריסה כ"צווים סטנדרטים" של עירית חיפה. רק עבור שנתיים וחצי, ביום 3.3.02, נפתחת הזמנת עבודה לקבלן, וזמן העבודה היה מתמשך על פני חודשים רבים נוספים. מחדלה של התובעת בביצוע ההריסה והתעלמותה ממכתבו מיום 15.08.02 הוסבר בהיותה בפגרה. הנתבע ממשיך וטוען כי התובעת לא יכולה להסביר מדוע לא קיבלה את הצעתו לפינוי הפסולת בתמורה לסך של 3,000 ש"ח  והעדיפה לבצע את פינוי ההריסות בעלות של 17,500 ש"ח. בנוסף, התובעת לא טרחה להמציא קבלה על התשלום בסך 17,500 ש"ח לקבלן שפינה עבורה את הפסולת.

באשר לחוות דעתו ולעדותו של מר יצחקי, הנתבע טוען כי בעת כתיבת חוות הדעת של מר יצחקי המבנה כבר לא היה קיים. ביקורו של מר יצחקי במבנה היה שנים רבות קודם לכן, בשנת 1996. מר יצחקי כלל לא היה מודע לעובדה כי למבנה הוצא צו הריסה ולא ידע כלל מתי המבנה נהרס. בנוסף בחוות הדעת אין חלוקה בין הקומה הראשונה לשנייה. בהערכתו את שווי הנכס לקח מר יצחקי בחשבון גם את שווי הקרקע אולם נעלמה ממנו העובדה שכל זכויות הבניה במגרש כולו היו של הנתבע. הנתבע ממשיך וטוען כי מר יצחקי לא היה מודע לעובדה כי התובעת פרסמה כבר שני מכרזים למכירת חלקה במבנה ולא היו כל מציעים, וכן נעלמה ממנו העובדה כי הנתבע עצמו היה מוכן להשיב את חלקו במבנה לתובעת כמגד התשלום שהוא עצמו שילם והתובעת סירבה.

דיון:

8.         תחילה לשאלת האחריות; במקרה שלפני אין ספק כי הנתבע בהתנהלותו הפר החלטות של בית משפט. הנתבע הרס את המבנה וזאת למרות החלטת בית המשפט מיום 22.07.01 אשר נשארה על כנה, בכפוף לסייגים מסוימים.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בע.א 2590/01 מיום 2.1.02 קבע כב' השופט ברלינר (כתוארו דאז) כדלקמן:

"...לאחר דיון, מסכימים הצדדים כי הצו שניתן בערכאה הראשונה יהיה כפוף למה שמתחייב ממי מבעלי הדין, על פי חוק העזר לחיפה (מבנים מסוכנים) תשמ"ג - 1983, או כל צו או הודעה שניתנו או יינתנו על פי חוק זה בעתיד ותופנה אליהם או אל מי מהם.

יחד עם זה, מודיע המערער שאין לו כוונה או תוכנית קונקרטית כיום להרוס את המבנה. במידה והוא יחפוץ לעשות זאת, אם מרצונו שלו או מכוח דרישה לפי חוק העזר הנ"ל או בכל אופן אחר, יודיע על כך תוך זמן מספיק למשיבה על מנת שיהא באפשרותה לפעול בערכאות, ככל שתמצא לנכון.."

מדברים אלה עולה כי חלה חובה על הנתבע, במידה וחפץ להרוס את המבנה, אם מרצונו שלו או מכוח דרישה לפי חוק, להודיע על כך תוך זמן מספיק למשיבה על מנת שיהא באפשרותה לפעול בערכאות, ככל שתמצא לנכון. אינני מקבל את טענת הנתבע כי שלח מעין "מכתב התראה" לתובעת, וכי יש במכתב זה כדי לשנות את מהות הפעולה החד צדדית אשר ביצע. פנייתו של הנתבע ביום 11.08.02 אשר הגיעה לידי התובעת רק ביום 13.8.02 על כוונתו להרוס את המבנה ביום 15.08.02 איננה פנייה מספיקה כלל ועיקר, היא אינה פנייה רצינית, אשר מאפשרת התנגדות לפעולה ולדידי אין נפקא מינה, מתי ההריסה בוצעה בפועל. 

אשם תורם:

9.         התובעת טוענת כי בהתנהגותו הסב לה הנתבע נזק בירידת ערכו של המבנה ובביטול האפשרות לפעול למכירת הנכס ולמצער, להשכרתו ולקבלת תמורה ודמי שכירות בהתאמה. התובעת טענה גם לנזק והוצאות בגין הצורך בפינוי ההריסות אשר הנתבע לא טרח לפנותם, דבר שחשף אותו ואת התובעת לתביעות ע"י גורמים שונים כגון עירית חיפה. בנסיבות שהוכחו יש לקבל עקרונית את הטענה לגרימת נזק והוצאות מסויימים.