פסק-דין בתיק א 152391/02

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         התובע, יליד 27.6.47, נפגע בתאונת דרכים ביום 7.8.01, בהיותו בן 54 (להלן: "התאונה"). כיום התובע כבן 60.

3.         הנתבעת מודה באירוע התאונה, בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק.

נכות רפואית

4.         מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי התובע אושפז במחלקה הכירורגית ולאחר מכן במחלקה האורטופדית בבית החולים "פוריה", ונותח בברכו השמאלית. מאוחר יותר אובחנה אצלו פקקת ורידים ברגל הפגועה, ואושפז וטופל במחלקה הפנימית שם.

5.         התובע נבדק על ידי שני מומחים, דר' אמיר שחר, מומחה לרפואה פנימית, ודר' אמנון ישראלי, מנתח אורטופדי. בחוות דעתו מיום 13.6.03 קובע דר' שחר: "... ביום 07/08/2001 נפגע בתאונת דרכים... ביום 18/11/2001 או בסמוך לכך, לקה בפקקת - ורידים עמוקה ברגל שמאל (הרגל הפגועה)... מר שעל לוקה ב תסמונת שלאחר פקקת של הורידים העמוקים, שהתפתחה, קרוב לודאי, בעקבות פציעתו והניתוח שעבר בברכו השמאלית... אני מעריך נכות זו בשיעור של 10 (עשרה) אחוזים, בהתאמה לנאמר בין הסעיפים 11 (2) (א) ו - 11 (2) (ג) שבתקנות הביטוח הלאומי... (הערה: סיווג דרגת החומרה של מחלתו איננה נופלת במדויק בהגדרת הסעיפים המפורטים לעיל שבתקנות). אי-כשר העבודה הינו בעיקר בשל הפגיעה בברך, ותרומתה של התסמונת הפוסט-פלביטית הינה קטנה" (ההדגשות במקור - א.ז.).

            דר' ישראלי ערך את חוות דעתו ביום 18.8.03, והוא מתאר וקובע כדלקמן: "... טופל בניתוח במהלכו בוצעו שחזור וקיבוע פנימי של שבר גזירה ודחיסה בפלטו הטיביאלי הלטרלי, תוך שימוש תחליף עצם סינטטי ופלטה וברגים. אחיזת הרצועה הצולבת האחורית שנתלשה קובעה למקומה. שהה באשפוז כחודש ימים והמשיך לאחר מכן בטיפול שיקומי במסגרת מרפאתית. במהלך החלמתו אירעה פקקת ורידית שדרשה טיפול במסגרת אשפוז במחלקה פנימית. החל בדריכה על רגלו כ 3 חודשים לאחר הפגיעה, תוך שימוש בקביים. הגיע להליכה חופשית, ללא אמצעי עזר כשנה לאחר הפגיעה... כיום לאחר תום תהליך ההחלמה סובל מכאבים והגבלה בטווח תנועת ברך שמאל, עם קושי במאמצי הליכה ובפעילות הדורשת כיפוף הברך כניידות במדרגות ונהיגה. מוגבל עקב כך בעיסוקו כחקלאי, מגדל בקר במרעה, וכמדריך טיולים. בבדיקתו נצפה איחוי מלא של השבר, עם עיוות משמעותי של המשטח הפרקי הטיביאלי במדור החיצוני. עיוות זה גורם להתפתחות תהליך ניווני שלאחר חבלה המתבטא כיום בכאב והגבלה בטווח תנועת הברך, המאפשרים הליכה סבירה במישור, אך מקשים על פעילות מאומצת. תהליך ניווני זה אמור להחמיר בעתיד ולגרום לנסיגה בכושרו התפקודי. סביר שתוך כ 10 שנים יזדקק לעבור ניתוח להחלפת ברכו, במלואה, או בחלקה בשתל מלאכותי... לאור זאת תוך התחשבות בהחמרה העתידית ניתן להתאים את מצבו כיום ל 4/5 מסעיף 35 (1) ד מותאם המקנה 24% נכות".

            המומחים לא נקראו לחקירה נגדית על חוות דעתם; לא ניתן גם לקבוע, ללא עדות או התייחסות עדכנית של דר' שחר, האם אכן חלה החמרה ל - 20% בתחומו, כנטען. נותרנו, לפיכך, עם נכות רפואית משוקללת של 31.6% .

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות

6.         כידוע, "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)).

            בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

            כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).

7.         בענייננו, הפגיעה בתפקודו של התובע קיימת ומשמעותית, בוודאי בשנה שלאחר התאונה, אך גם לאחר תקופה זו. אופי הפגיעה (האורטופדית; לפקקת השפעה שולית מינורית) ומיקומה מגבילים את התובע ומונעים ממנו ניידות מלאה כבעבר (לאחר שניתנו חוות הדעת של המומחים אושפז התובע שוב, וביום 27.11.03 בוצעה ארתרוסקופיה בהרדמה כללית).

פגיעה בשכר/בכושר ההשתכרות

8.         התובע מתאר בתצהירו כיצד הקים ועסק ב"מפעל חייו", הן כבוקר המגדל בקר והן כמדריך טיולי שטח וג'יפים. במשך 20 שנה הפעיל את חברת ג'ימי ג'יפ בע"מ, תוך השתתפות אישית בכל טיול, וזכה להכרה ולביקורות טובות. לאור מגבלותיו בשל התאונה נאלץ למסור את גידול הבקר לאחרים (הסכמים הוגשו ביום 15.6.06). היקף הטיולים פחת, מספר הג'יפים פחת מ - 5 ל - 3, והתובע לא יכול עוד להשתתף אישית בטיולים ובהדרכה, מה שגרם הן לפחיתה במספר הטיולים והן לצורך לשלם למדריך שכיר. גרסתו זו של התובע נתמכה בתצהיריהם של אותו מדריך, נתן מינץ, ושל אשת התובע, ציפי שעל. כל השלושה נחקרו בחקירות נגדיות, עמדו על גרסתם והותירו רושם אמין. התקבל רושם ברור, כי היקף הפעילות פחת משמעותית בשל פגיעתו של התובע, שהיה ה"רוח החיה" בכל הקשור לפעילות זו.

9.         הקושי המרכזי בתיק, הוא הפער שדומה שקיים בין טענות התובע לפגיעה קשה בעסקיו לבין המשתקף במסמכים החשבונאיים, לפחות לפי ניתוחה של הנתבעת אותם. לאורך ההליכים בתיק הוגשו מסמכים רבים כאלה, גם אם בשיהוי מתמשך ולא ברור. בתצהירו, בסע' 22 - 25, מפרט התובע את הכנסותיו עובר לתאונה ובסמוך לאחריה, אך מעמיד את שכרו, "לצרכי פשרה" על השכר הממוצע במשק. אם כך בתצהיר עדות ראשית, לא ברור כיצד בסיכומים ניתן לטעון לבסיס שכר גבוה יותר. מכל מקום, הנתבעת כופרת בטענות התובע בהקשר זה. לטעמה, שומות המס של התובע ואשתו וכן מסמכי החברה מעידים כי עסק הג'יפים היה תמיד בהפסדים, והתובע לא קיבל גם בעבר משכורת או דיבידנד מעסק זה, וכי ההכנסה מעסק הבקר הייתה זניחה לחלוטין.

            בחנתי את כל התיעוד החשבונאי שהוגש (אעיר, כי רואה החשבון המטפל בעסקי התובע, שאף החל להעיד, לא השלים את עדותו, לאור ההסכמה הדיונית על הגשת החומר במלואו, תוך אפשרות להפנות אליו בסיכומים). מגוון העיסוקים - טיולי ג'יפים והדרכות, וכן "פיזור" הרישום והדיווח הן בפעילות דרך חברה בע"מ והן באופן עצמאי כיחיד, תוך מצב של "משיכת" משכורת לעיתים רק בידי אשתו של התובע (מהעסק המשפחתי), כל אלה מקשים על "חילוץ" נתונים חד משמעיים. אין למעשה מחלוקת כי הנתונים לאחר התאונה מצביעים על הפסדים מתמשכים. אלא שהנתבעת טוענת שכך היה גם לפני התאונה. אין זה סביר. התובע ואשתו חיו ברווחה יחסית ואין טענה שהיו נתמכי סעד או שקיבלו קצבאות אבטלה. ראוי לבחון את דו"חות השומה המשותפים של בני הזוג לשנים הרלוונטיות כאינדיקציה לרמת ההכנסה של המשפחה, שנבעה רובה ככולה מפעילותו המאומצת של התובע. דו"ח השומה לשנת 1998 מצביע על הכנסה ברוטו, מעסק וממשכורת, בסך של 98,630 ש"ח ועל מס של 2,676 ש"ח, קרי נטו של 95,954 ש"ח. לשנת 1999 הנתונים הם, בהתאמה, 82,472 ש"ח, 598 ש"ח, 81,874 ש"ח. לשנת 2000 - 96,464 ש"ח, 5,285 ש"ח, 91,179 ש"ח. לשנת 2001 (תאונה מיום 7.8.01) - 92,686 ש"ח, 526 ש"ח, 92,160 ש"ח. שנת 2002 - 60,671 ש"ח, ללא מס. שנת 2003 - 63,507 ש"ח. כללית, ניתן לזהות "נפילה" של כשליש ברמת ההכנסה של המשפחה בשנים שלאחר התאונה. נתון זה מסתדר היטב עם שיעור הנכות הרפואית של התובע, ויכול להוות בסיס להערכת הנזק. ההכנסה החודשית הממוצעת עובר לתאונה אכן הייתה בסדרי גודל של השכר הממוצע במשק, או מעט למעלה מכך, ופחתה כאמור בכשליש. בין אם היה התובע באי כושר מלא ובין אם חלקי, המשוואה נותרה פחות או יותר מאוזנת לאורך התקופות, שהרי השקעה קטנה יותר מצידו בעסק הצריכה הוצאה גדולה יותר מבחוץ כדי לשמור על רמת הכנסה; בסופו של דבר, השורה התחתונה היא החשובה. אגב, אפילו לא ניתן היה להצביע במסמכים על ירידה בהכנסות, היה אז מקום לקבוע, כי פוטנציאל הגדלת ההכנסות נפגע, לפחות בשיעור נכותו הרפואית של התובע, אם לא למעלה מכך, בהתחשב בהיבטים הפיזיים המובהקים של פעילותו ובחומרת פגיעתו.   

10.       הייתי מעמיד את השכר החודשי עובר לתאונה, בערכי היום, על 8,100 ש"ח, ומחשב פחיתה של שליש, 2,700 ש"ח, מיום התאונה עד היום, 69 חודשים - 186,300 ש"ח, ובצירוף ריבית לאמצע תקופה -  209,000 ש"ח (במעוגל).

באשר לעתיד, ובהחלט ניתן היה להניח המשך עיסוק עד גיל 70, בהתחשב בכושרו וביכולותיו של התובע עובר לתאונה - 112.3120 X 2,700 = 303,000 ש"ח במעוגל, בהפחתת 50,000 ש"ח (סעיף 65 לסיכומי התובע) - 253,000 ש"ח.

כאב וסבל

11.       אני פוסק לתובע בגין התאונה בהתחשב ב - 31.6% אחוזי הנכות ובשלושים וחמישה ימי אשפוז, פיצוי של 57,000 ש"ח, נכון להיום (במעוגל).

הוצאות שונות ועזרה לעבר ולעתיד

12.       עיקר ההוצאות נגרמו בעת התאונה ובסמוך לאחריה; אמנם, התובע לא העסיק עזרה בשכר. עם זאת, הוא קיבל עזרה צמודה מאשתו, החורגת מעזרה מקובלת של בני משפחה. גם במשק הבית וב"מצפה אופיר" (מצפה לזכר בנו ז"ל), נעזר התובע בעזרת אחרים, אם כי בדרך כלל ללא תמורה. ניתן גם להעריך הוצאות רפואיות ואחרות, שאינן מכוסות. לא מצאתי הצדקה להחלפת רכב (בהעדר קביעה כלשהי על מגבלת ניידות או אפילו דיווח למשרד התחבורה). על דרך האומדן הייתי פוסק סכום גלובלי כולל בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, של 40,000 ש"ח, נכון להיום.

לסיכום

13.       להלן סיכום נזקי התובע: