פסק-דין בתיק א 151476/02

1.       התובע, יליד 20.10.92 נפגע בתאונת דרכים ביום 29.9.00, כשנדרס על ידי רכב בו נהג הנתבע מס' 1 ואשר היה מבוטח במנורה חברה לביטוח בע"מ, היא הנתבעת מס' 2.

הנתבעים הודו באחריותם לפצות את התובע על נזקי הגוף שאונו לו בתאונה. המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת גובה הנזק בלבד.

2.       כתוצאה מן התאונה נגרם לתובע שבר בשליש המרוחק של עצם הירך משמאל. התובע קבל טיפול דחוף בבית חולים "זיו" בצפת ומשם הועבר באמבולנס לאשפוז בבית החולים "הלל יפה" בחדרה ונותח לשם שיחזור וקבוע תוך לשדי של השבר עם שני מסמרים גמישים. התובע אושפז בבית החולים עד ליום 7.10.00, ושוחרר לביתו עם הוראות להמשך טיפול תרופתי בשל דלקת שהתפתחה, מעקב רפואי והימנעות מדריכה על הרגל. התובע נזקק בתחילה לכסא גלגלים, אחר כך להליכון. כמו כן, קבל התובע טפול פיזיוטרפי. ביום 18.3.01 נותח התובע פעם נוספת, להוצאת המסמור.

3.       פרופ' גנאל, המומחה האורטופדי אשר בדק את התובע ביום 14.8.02, קרי: כשנתיים לאחר התאונה, מצא כי התובע מהלך היטב ללא צליעה, אך ציר כף רגלו השמאלית פונה כלפי חוץ יותר מאשר כף רגל ימין. הרגל השמאלית שנשברה, ארוכה יותר מרגלו הימנית ב- 1 ס"מ. פרופ' גנאל היה בדעה כי פער זה באורך הרגליים ישמר, אף שלאור פרק הזמן שחלף עד מועד הבדיקה, אין חשש להגדלת הפער.

באשר לטווחי התנועה, נמצאה אצל התובע הגבלה משמעותית בסיבוב פנימי של ירך שמאל והסיבוב החיצוני מוגבר. פרופ' גנאל מסביר כי מצב זה נובע מעיוות שחל במהלך קיבוע השבר או אחריו שבו החלק המרוחק של עצם הירך הסתובב על צירו האורכי כלפי חוץ. להערכתו, לאור שיעור העיוות הסיבובי, הסיכוי לשיפור בעתיד עד כדי חזרה לטווח הנורמלי, קטן ביותר. בנוסף, נותרו לו צלקות גוף שיוסתרו בחלקן בעתיד בהתבגרותו על ידי שערות.

פרופ' גנאל העריך את נכותו של התובע בשל חיבור גרוע של עצם הירך על צירה האורכי, הגורם להגבלה בטווח תנועות מפרק הירך, לפי סעיף 47(1)א' לתקנות בשיעור 10% ואת הנכות בגין הצלקות בשיעור 5%, כאשר הנכות בשל הצלקות הינה אסתטית בלבד, ואינה תפקודית.

בסיפא לחוות דעתו מציין פרופ' גנאל: "יש אפשרות לתקון בניתוח את העיוות הנ"ל. מדובר בניתוח שבו שוברים מחדש את עצם הירך ומקבעים אותה במנח אנטומי. ניתוח זה מומלץ לבצע בתום תקופת הצמיחה. ניתוח כזה, באם הוא מבוצע על מסמר תוך לשדי, מאפשר דריכה מוקדמת על הרגל, והתחלואה הכרוכה בניתוח קטנה יחסית. הצלחת הניתוח אינה ודאית ואין להתעלם מהסיכון הקיים בכל ניתוח הן מבחינת ההרדמה והן מבחינת זיהום אפשרי".

4.       לטענת הוריו של התובע בתצהירי העדות הראשית שהוגשו, כתוצאה מן הפגיעה בתאונה סובל התובע מהגבלות בתנועה, מכאבים ומקושי בפעילות ספורטיבית. הוא רץ עקום וחש כאבים כשהוא בועט בכדור. בשל הצלקות שנותרו ברגליו, הוא חש בושה ונמנע מללבוש מכנסיים קצרים. בשל התאונה ותוצאותיה נפגעו הישגיו בלימודים, ונגרמה לו ירידה משמעותית בהערכה העצמית.

מסתבר כי מאז נערכו התצהירים על ידי ההורים ועד לשמיעת עדותם, חל שיפור במצבו של התובע: התובע משתתף בפעילויות ספורטיביות רבות בעידודם הנמרץ של הוריו, כמו חוג לכדורגל, רכיבה על אופניים, סקטים (עמ' 7 שורה 6). התובע חדל להימנע מללכת עם מכנסיים קצרים (עמ' 7 שו' 21), ולמעשה הוא מתפקד כילד רגיל. למעשה, פרט לתקופת היעדרות של כחודש לאחר התאונה, בהיותו בכתה ג', חזר התובע ללימודים סדירים, משתתף בפעילויות ספורט ובטיולים.

באשר לטענה בדבר ירידה בהישגים הלימודיים, טענה זו לכאורה מגובה בתעודות בית ספר, אך הקשר בינם לבין התאונה לא הוכח. יש לזכור כי בעת התאונה, היה התובע בתחילת כתה ג'. תעודות ההערכה שקבל בכיתות א' וב' (נ/1) היו טובות למדי, ציוניו נעו בין טוב לטוב מאד. לאחר התאונה ההערכות ירדו במעט (נ/2), אך מצויין כי החסיר הרבה שיעורים בעקבות הפציעה בתאונה, וכי הוא זקוק להרבה תמיכה, עידוד והסבר נוסף.

5.       ואכן, מששב התובע לביתו לאחר האישפוז, קבל שיעורים פרטיים בהבנת הנקרא, חשבון ואנגלית. גם בית הספר שלח מורות שבאו לביתו ללמדו, ואחר כך משהחלים המשיך לקבל עזרה ממורות אליהן היה הולך עם המטפלת שליוותה אותו בשלושת החודשים הראשונים (עמ' 12 שורות 1-15). לטענת הוריו, הוא ממשיך לקבל שיעורים פרטיים מאז התאונה ועד למועד עדותם, אך הקשר בין הצורך להיזקק לעזרה בלימודים ולתאונה, לא הוכח. אדרבא, בסמוך למתן עדותם (2/04) נתגלתה אצל התובע הפרעת קשר וריכוז, בגינה עבר מבדקים שונים בבית החולים לילדים "שניידר". את הפער בחומר הלימוד בשל היעדרותו במשך חודש מן הלימודים בכתה ג', השלים התובע מזמן, בעזרת המורות הפרטיות והמטפלת שסייעה לו גם בהכנת שיעורי הבית. אם מתקשה היום התובע בלימודים, הדבר אינו נובע מן הפציעה והשלכותיה, אלא ממצב קונסטיטוצינלי שאובחן לאחרונה.

6.   טוענת ב"כ התובע בסיכומיה, כי דווקא לאור אותה הפרעת קשב וריכוז וכושרו הלקוי בלימודיו, סיכויו להשתלב בעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי, דהיינו - עיסוקי "הצווארון הלבן" קלושים, ולפיכך לפגיעה ברגלו, המשפיעה על יכולתו לעבודה במאמץ, יש השלכה תפקודית רבה יותר ועל כן יש להעריך את נכותו התפקודית כגבוהה מן הנכות הרפואית ולהעמידה על 20%.

      מאידך, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה משיעור הנכות האורטופדית שקבע לו פרופ' גנאל, ומציע להעמידה על 5%.

      עמדות שני הצדדים אינן מקובלות עלי. ההיבט התפקודי של נכותו של התובע מתמצה בהגבלה משמעותית (עמ' 3 שורה 3 לחוות דעתו של פרופ' גנאל) שנותרה בתנועות פרק הירך, כפי שהסביר פרופ' גנאל בחוות דעתו, הגבלה הנובעת מהחיבור הגרוע של השבר, שהתחבר תוך סיבוב הציר האנכי, ומשינוי ציר כף הרגל כלפי חוץ. מגבלה זו אינה מונעת אמנם מן התובע כל פעילות גופנית רגילה, כמקובל אצל ילדים בני גילו, אך אין ספק, כי רגל שסבלה משבר בעצם הירך, שבר שהתאחה תוך שינוי ציר שגורם להגבלות משמעותית בפרק הירך ולשינוי במנח כף הרגל, אינה רגל "בריאה", ולפציעה יש השלכה תפקודית על אימוץ יתר של הרגל. הנסיון שעושה ב"כ הנתבעים להסיק מן השימוש שעשה פרופ' גנאל בסעיף בתקנות הדן בחיבור גרוע של עצם הירך ללא הגבלת תנועות במפרקים, גם הוא לא יצלח. פרופ' גנאל מציין כאמור, כי קיימת הגבלה משמעותית בתנועתיות פרק הירך. העובדה שפרופ' גנאל לא העניק לתובע נכות גם בגלל הגבלה בתנועות וגם בגלל חיבור גרוע של השבר נובעת מגישתו של פרופ' גנאל להעניק כפל נכות רק במקרים בהם השבר היה תוך מפרקי, כפי שהוא מסביר בהערה א' לסיפא לחוות דעתו. מכאן אין להסיק כי משמעותה התפקודית של הפציעה נמוך משיעור הנכות שנקבעה בגין סטיית הציר.  

      באשר ליכולתו הנטענת הנמוכה בלימודים לאור הפרעת הקשב והריכוז שנתגלתה, גם לעניין זה העידה אמו של התובע כי חל שיפור ניכר במצבו מאז החל לקבל ריטלין (עמ' 8 שורה 5). התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי מדובר בהפרעה חמורה, שתמנע ממנו אפשרות להמשך לימודים.

      המסקנה המתבקשת הינה, כי יש תאימות בין הנכות האורטופדית גרידא (ללא ההיבט האסתטי של הצלקות) לבין הנכות התפקודית הצפויה של התובע, והנני מעמידה את שיעור הנכות התפקודית על 10%.

7.         טוענים הנתבעים כי לאור הערת פרופ' גנאל בחוות דעתו, כי ניתן לתקן את העיוות בציר על ידי ניתוח, שהורי התובע מסרבים בכלל לשקול (עמ' 11 שורות 19-20) מן הראוי להפחית את הפיצוי שיפסק לתובע בשיעור הנזק שניתן היה למנוע באמצעות הניתוח.

      עמדה זו אינה מקובלת עלי.

      כבר בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, מגד נ' בן לב בע"מ, פ"ד לח(4) 70 נפסק כי "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור ניתוח". זכותו של האדם על גופו קבלה משנה תוקף, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיף 2 כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". אומר בית המשפט בע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ג'ורג בורבה , פ"ד מט(2) 257 כי "גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו, וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין "להענישו" עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו".