פסק-דין בתיק א 15147/04

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזק למכונית בתאונה. עדי התביעה סיפרו,  שהנתבע 1 נסע לאחור במכוניתו, טנדר מיצובישי,  ופגע במכונית שבה נהג עת/1 ( דודו), ואשר בבעלות עת/2 (בן דודו). מכונית זו היתה עמדה לצד בור, בדרך הגישה לבית הדוד, בקרבת אתר בניה. עקב פגיעת הטנדר בדופן המכונית, היא נהדפה אל הבור, והתהפכה לתוכו. הנתבע 1 לא שיתף פעולה עם הנתבעת 2שביטחה את מכוניתו. נתבעת 2 מסתייגת ממהימנות עדי התביעה, שעימם הסכים הנתבע 1.  היא סבורה שהדוד נסע לאחור במכוניתו, ונפל אל הבור בלי "עזרה" של מכוניתו של הנתבע 1, ולכן התביעה היא תביעה כוזבת שמטרתה לחלץ תגמולי ביטוח שלא כדין.

הסתייגויות הנתבעת 2, מבוססות על אלה:

א.      לתובע ולעדיו מניע לשקר. למכוניתו לא היה כיסוי ביטוחי משלה לנזק וסביר שמחמת  סולידריות משפחתית, יקשרו עדי התביעה והנתבע 1 קנוניה להונות את הנתבעת 2.

ב.      בין העדויות  נוצרו פערים עובדתיים מסויימים הפוגמים באמינות העדים.

ג.       הדוד שהיה מעורב בתאונה  מסר גרסאות שונות של התאונה, כשהגיע לחדר המיון מיד אחריה, וגם, כשמסר הודעה במשטרה אחרי כמה ימים.

צודקת הנתבעת 2 כאשר היא מפנה חשדותיה  לאירוע תאונתי, שכל המעורבים בו הם בעלי אינטרס אחד.  מדובר בקרובי משפחה, שנאמנותם הבסיסית בוודאי זה לזה, ולא לאינטרס של חברת הביטוח. צודקת הנתבעת 2 גם בזיהוי האינטרס הכלכלי של התובע. אלא, שבחשדות לא די. בסיס הראיות שבידי הנתבעת 2, כדי לתמוך בחשדותיה, חסר מאוד.

שלושת העדים ששמעתי, העידו בעברית. שלושתם ערבים ועברית אינה שפת אימם. לא מצאתי סתירות חזיתיות בין גרסאותיהם, ומכל מקום, בשני עניינים שאליהם הפנה אותי ב"כ הנתבעת 2, לא נראה לי שיש סתירה ממשית בכלל.

א.      בעוד שהנתבע 2 סיפר שהתנצל בפני דודו רק לאחר שבוע, עולה מדברי בן דודו שההתנצלות היתה כבר בערבו של יום התאונה. אינני בטוח שבן הדוד היה עד לאותה התנצלות (הדבר לא ברור מעדותו), ויתכן שה"סתירה" נובעת מכך שהמידע שבידיו אינו מידע מכלי ראשון.  מכל מקום, אין מדובר בסתירה שהיא רלוונטית לנושאים שבמחלוקת ממשית.

ב.      הדוד סיפר שלמעט עובדים פלסטיניים שעובדים במקום וראו את ההתהפכות, לא היו שם בעת התאונה עדים נוספים. בנו הגיעה למקום אחרי התאונה - ומצא שם אנשים נוספים. הבן אינו יכול לדעת כעובדה אם אותם אנשים ראו את התאונה  עצמה. לכאורה, ה"סתירות" אינן בהכרח סתירות - וסביר מאוד שהן מתארות נקודות זמן שונות.

שני מסמכים מתעדים גירסאות שנתן הדוד, שנהג במכונית.  שניהם עילגים לשונית. ההודעה שנמסרה במשטרה כתובה בשפה עילגת בעליל. עולה ממנה, שהדוד ראה מכונית נוסעת אחורה, עמד בצד כדי לאפשר לה לחזור ולצאת מהשטח, והנוהג באותה מכונית פגע במכוניתו והפיל אותה לתוך הבור. בבית המשפט סיפר הדור שהמתין שמכונית אחרת תחלוף - ואז נפגע ע"י מכוניתו של הנתבע 1. הדוד הסביר שאת הודעתו נתן במשטרה על מנת שתרשם תלונה, לצורכי ההתחשבנות הכספית עם בית החולים שטיפל בו,  ולכן לא הקפיד בהכרח על ניסוח תיאור פרטי התאונה. אפילו אין הוא מדייק בהסבר זה, השוני בין הודעתו במשטרה לגרסתו בבית המשפט, נוגע לשאלה משנית יחסית. בענין העיקרי הגרסאות דווקא זהות: שמכוניתו נהדפה לבור ע"י מכונית אחרת ולא נפלה אליו  בנסיעה לאחור דווקא.

ברור לי מתוך ניסוח ההודעה ושגיאות הכתיב והתחביר שבה, שמי שרשם אותה אינו מיטיב להתבטא בעברית, וסביר בעיני שלא תיעד בצורה מדוייקת את מה שאמר לו הדוד. ממילא איני מוכן לשלול את  מהימנות גרסת הדוד באופן גורף על- סמך תעודה משובשת זו.

הנתבעת 2 מבקשת להסתמך על מסמך עילג אחר, שנרשם בחדר המיון על ידי ד"ר איגור מלביץ': "לפני מספר שעות התהפך עם אוטו  בנסיה (כך!) ברורס נפל לבור ללא איבוד הכרה ללא בחילה ללא הקאות קיבל מכה באיזור טמפוראלי ובכתף שמאלי".

מתיאור מאוד מקוצר זה של האירוע, מבקשת הנתבעת 2 להסיק שהנתבע סיפר באופן ספונטני לרופא שהוא עצמו נסע לאחור והתהפך לבור.

לא נראה לי שניתן לסמוך על רישום זה כתיעוד מדוייק של מה שאמר הדוד לרופא. קשיי השפה ברורים על פניהם. ברור גם שפרטיה המדוייקים של התאונה לא עמדו בראש מעייניו של הרופא שכתב את הדברים. מעל לכל, נראה לי שרישום זה דווקא תומך בגרסת התובע בתארו את הפגיעות של הדוד: פגיעה ברקה ("איזור טמפוראלי"), ופגיעה בכתף שמאל. פגיעות צד אלה, מתיישבות עם הטענה שהמכונית נפגעה מצד שמאל, והתהפכה אל הבור בתנועה הצידה, ולא (כטענת הנתבעת 2) בהתהפכות אחורה.

הנתבעת 2 טענה שהפגיעות שרואים במכונית מצד שמאל, קלות ערך ולא סביר שגרמו להתהפכותה ימינה.  לדברי הדוד, עמדה מכוניתו עשרות סנטימטרים מסף הבור. סימני הנזק בצד שמאל של המכונית אכן נראים במעיכה קלה, אך סביר שדחיפה קלה למדי של המכונית, תחל תהליך של התמוטטות דופן הבור. אכן, בצילומי המכונית שחולצה מהבור רואים אדמה מפוררת על גבי המכונית. גירסת הנתבעת 2 היא, שהמכונית היתה בנסיעה לאחור בעת שנפגעה. אם כך היה, מצפה הייתי לראות שהדופן האחורית של המכונית תפגע פגיעה קשה, כאשר נחתה על קרקעית הבור, וכל משקל המכונית מוחץ אותה כלפי מטה. אלא שאין כל אינדיקציה לנזק כזה. למשל, עבודות הזגגות שהיה צורך לבצע במכונית, לא כללו את השמשה האחורית. אינני מעלה על הדעת ששמשה זו היתה נשארת ללא נזק, אילו נפלה המכונית לבור בנסיעה לאחור. משמע: הממצאים הפיזיים אינם מתיישבים כלל עם סברתה של הנתבעת 2 באשר לדרך התרחשות התאונה ותומכים בגרסת התביעה.

התוצאה היא, שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 48,000 ש"ח  שישא  הפרשי הצמדה כדין מיום 19.1.04 ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף הוצאות התובע בסך כולל (לרבות שכ"ט עו"ד ויציאות) 8,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתק  פסק הדין  לצדדים בדואר.

ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ה (2 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים