פסק-דין בתיק א 1512/00

1.         עניינה של התובענה הוא בהלוואה בסך 376,199$, שהתובע נתן, לטענתו, לנתבע, ושהנתבע לא השיב לו.

            התביעה מסתמכת על המסמך שצורף כנספח א' לכתב התביעה. זהו מסמך שלטענת התובע מהווה העתק מהתחייבות הנתבע וקבלה על הכסף שהועבר לנתבע ע"י התובע. מסמך זה נכתב בכתב ידו של הנתבע ונחתם על ידו.

            התובענה הוגשה מלכתחילה בסדר דין מקוצר. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן וניתנה לו רשות להתגונן כנגד התביעה.

2.         בישיבה שנערכה בפני כב' השופט אזר ז"ל ביום 16.11.03, קבע כב' השופט אזר, כי המחלוקת בתיק כוללת שתי פלוגתאות הטעונות הכרעה: הראשונה, האם אמנם נמסר הסכום הרשום בקבלה על ידי התובע לנתבע, והשניה - האם הקבלה, נספח א' לכתב התביעה,  נחתמה תחת השפעת כפייה או הפחדה, או שנחתמה מרצון. 

            יצוין עוד, כי כב' השופט אזר דחה את בקשת התובע להפוך את נטל הראיות , שכן הנתבע אינו מודה בכל יסודות התביעה.

3.         אני סבורה כי הנטל מוטל על התובע בהוכחת הפלוגתא הראשונה - היינו על התובע מוטל להוכיח כי הוא אכן הלווה את סכום התביעה לנתבע. אם יורם הנטל הזה - יעבור הנטל לנתבע, להוכיח את הפלוגתא השניה, היינו כי חתימתו על הקבלה נספח א' לכתב התביעה הוצאה ממנו בתנאים של כפייה ואילוץ.

            יובהר כבר עתה כי בין שתי השאלות הנ"ל, קיים לדעתי קשר הדוק, שכן אם התובע לא הלווה את הכספים הנטענים על ידו לנתבע, כי אז המסקנה לפיה הנתבע לא חתם על המסמך נספח א' לכתב התביעה מרצונו החופשי, היא המסקנה המסתברת.

4.         כעולה מהאמור לעיל, יש לבחון ראשית לכל את הרקע העובדתי כפי שהוכח ממכלול הגרסאות והעדויות שהציגו הצדדים.

            יובהר כבר בראשית הדברים כי אני סבורה ששתי הגרסאות - הן זו של התובע והן זו של הנתבע, היו בעייתיות מאוד, ודומה כי הרקע העובדתי המלא לא נחשף על ידי שני הצדדים, ולא כל העובדות הרלוונטיות עמדו בפני בית המשפט.

גרסאות הצדדים

5.         לגרסת התובע, הוא והנתבע הכירו זה את זה במקום עבודתם המשותף, חברת "הרץ". הם לא היו חברים קרובים. התובע הלווה כסף לנתבע. לטענתו, הכסף הועבר לנתבע במספר תשלומים, במשך מספר שנים. בחקירתו הראשית הוא מציין כי הסכום שנתן לנתבע הוא כ-370,000$ (עמ' 11 שורה 2). הכסף ניתן ב"דולרים ירוקים" (עמ' 16 שורה 5).

            הנתבע - לגרסת התובע - החזיר כספים על חשבון ההלוואה, אולם מדובר ב"כסף קטן" - כ-34,000$ בלבד. ההחזרים בוצעו עד שנת 1996 או אולי 1997   (עמ' 15 שורה 23-24).  הסכום הנתבע בתביעה זו כולל את הקרן ו"קצת ריבית" (עמ' 14 שורה 24).

            בהתייחס לגרסת הנתבע, התובע מאשר כי בשלב מסויים הלכו הוא והנתבע יחד להשקיע ביהלומים, וכי התובע רכש יהלומים תמורת סך של 16,000$, אולם לטענתו של התובע ענין זה אינו שייך להלוואה נשוא התובענה דנן.

6.         מטעם התובע העידה גם הגב' בן זימרה, שלטענתה היתה עדה לדין ודברים בין התובע לבין הנתבע, בו התובע דרש את הכסף מהנתבע, והנתבע אמר "שבאותו רגע אין לו את הכסף" (עמ' 21 שורה 3).

7.         לגרסת הנתבע, בשנת 1981 בערך, התובע פנה אליו על מנת שיסייע לו להשקיע כספים שהיו לו. הנתבע הפנה את התובע לסוחר יהלומים. הנתבע והתובע הלכו יחד לסוחר היהלומים, והתובע רכש ממנו יהלומים בשווי של 20,000$. מספר חודשים לאחר מכן, התובע פנה אל הנתבע פעם נוספת, וציין כי הוא מעוניין להשקיע כספים שוב, אך אינו מעוניין להשקיע ביהלומים. הנתבע הפנה את התובע לאדם מן השוק האפור, שנוהג ללוות כספים ב"ריבית טובה". לבקשת התובע, הנתבע העביר עבורו סך של 20,000$ של התובע לאותו אדם שלישי.

            הנתבע מוסיף וטוען כי התובע פנה אליו שוב, אולם אז מסר לו הנתבע את שמו של אותו אדם שלישי, על מנת שהתובע יוכל לפנות אליו בעצמו.

8.         האדם השלישי הנ"ל נרצח בשנת 1993. מאז, התובע הטריד את הנתבע ובקש ממנו את כספו.

            הנתבע טוען כי התובע איים עליו. בחודש מרץ 1993, התובע הגיע למשרדו של הנתבע בלוד, יחד עם אדם בעל חזות מאיימת. הנתבע רשם על דף נייר את הדברים שהתובע דרש ממנו לרשום, התובע צילם את הדף מספר פעמים, ואז מלא הנתבע פרטים וסכומים על גבי כל ההעתקים - סכומים שאין קשר ביניהם לבין סכומי הכסף של התובע שעברו תחת ידו.

9.         הנתבע מציין עוד, כי בשנת 1994, התובע דרש ממנו סך של 45,000$ בטענה שהוא זקוק לסכום עבור ניתוח לאשתו. לטענתו, הוסכם ביניהם כי אם הנתבע ישלם סכום זה, תראה הפרשה כמחוסלת.

            הנתבע, לטענתו, הסכים לשלם את הסכום הנ"ל על מנת לסיים את הפרשה. הוא שילם לתובע תשלומים שסכומם הכולל הוא 45,000$ עד יום 1.10.98.