פסק-דין בתיק א 15100/93

1.         בתאריך 1.9.93 הגישה התובעת תובענה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, לתשלום סך של 20,552.86 ש"ח, בגין העדר תשלום ארנונה בגין שנות הכספים 91-92. משהנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן ניתן פסק דין על פי התביעה.

2.         חלף עשור שנים. בתאריך 12.2.03 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק דין. הבקשה נדונה בפני כב' הרשם (כתוארו אז) שדה ונחתמה בהחלטתו מיום 24.2.04. הרשם שדה לא קיבל את טענת הנתבע על העדר המצאה כדין לנוכח העובדה שלא מן הנמנע כי הנתבע התגורר עם אמו, שקיבלה את הזימון. ועם זאת, ולגוף העניין, החליט הרשם שדה לבטל את פסק הדין כנגד הפקדת סך של 9,000 ש"ח תוך שהוא קבע שהגנתו של הנתבע, לכאורה, היא דחוקה. 

3.         לימים, עתרה התובעת לתקן כתב התביעה ובקשתה סורבה. הוגש ערעור על כך שנדון בפני כב' השופט פרידמן. בדיון בפניו סוכם כי יוגש כתב תביעה מתוקן כמבוקש. כתוצאה מכך ניצב בפניי כתב תביעה מתוקן הדן בתקופת החיוב מיום 1.8.86 ועד 31.1.94. סכום התביעה, לכאורה נכון ליום 6.3.06, עולה כדי 19,010.96 ש"ח.

4.         כך קרה שנותב לטיפולי תיק משנת 1993, ותחת הכותרת "בסדר דין מהיר". לנוכח ההתנהלות האמורה שיניתי סיווגו של התיק לסדר דין רגיל. ב"כ הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות בגדרם ניתן יהיה אף לחשוף הצעות פשרה שהועלו, וכאשר נהיר לב"כ הצדדים כי אף על דרך זו רשאי בית משפט לקבל או לדחות תביעה במלואה.

            משעה שניצבים בפניי סיכומי הטענות, ואף על יסוד מכלול החומר שבתיק, בדעתי להידרש לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי.  ראוי לציין כי הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות של מר יאיר בן-זאב (להלן - "בן-זאב") ושל גב' חנאן סעיד (להלן - "סעיד"), שהם עובדים במחלקת אכיפת הגבייה אצל התובעת. הנתבע נסמך על תצהירו שתמך בבקשת ביטול פסק הדין ומתן רשות להתגונן.

5.         נשוא החיוב הוא נכס בן שני חדרים ברח' המגינים 54 בחיפה. הנתבע טוען כי בשנת 1986 הוא שכר את הנכס הנ"ל מאת בעליו, מר שמואל דוידסון (להלן - "דוידסון"). הוא החזיק בנכס עד 1.2.89, כאשר במקומו נכנס מחזיק אחר, בשם חיים נחום (להלן - "נחום"). דומה שהדבר נעשה עקב העברת מניותיו של הנתבע לנחום בחברה הנקראת החברה הארצית בע"מ. על פי הטענה דוידסון דיווח לעירייה על חילופי המחזיקים. ואולם בשנת 1994 נודע לו, לתדהמתו, כי הוא עדיין רשום בעירייה כמחזיק הנכס הנ"ל. לנוכח זאת פנו השלושה, דוידסון, הנתבע ונחום, לבן-זאב וביקשו לשנות את הרישומים השגויים בעירייה, ונענו בסירוב.

6.         בן-זאב מכחיש, למיטב זכרונו, קיום הפגישה המשולשת הנטענת. עוד הוא מכחיש כי נמסר על חילופי המחזיקים כנטען על ידי דוידסון. דוידסון, בינתיים, נפטר. בתחילת 94 מסרה גב' דוידסון על כך שהנכס חזר לחזקתה. משום כך עודכנו רישומי התובעת בתחילת פברואר 94, באופן שעל הנתבע לשאת בחיובים עד לאותה עת.

            אף סעיד מחרה-מחזיקה אחרי בן-זאב. היא מוסרת פירוט לגבי חוב הארנונה הנטען. מן הפירוט עולה כי החוב מסתכם בסכום של 18,720.76 ש"ח והוא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית פיגורים למאי 2005, עולה כדי 79,499.58 ש"ח.

7.         ועוד יצוין כי לימים הגיש הנתבע הודעת צד ג' כנגד נחום. זו נמחקה לנוכח הליכי הפטר בפשיטת רגל של נחום. ואולם בגדר הליכי ביניים, שננקטו שעה שנחום היה בעל דין, נמסר תצהירו ממנו עולה כי אכן בחודש פברואר 89, הוא קיבל את החזקה בנכס לאחר רכישת המניות בחברה הנ"ל, ולמיטב זכרונו החברה שילמה לעירייה את חובותיה. נחום לא אימת את הטענה אודות מפגש שהיה עם בן-זאב, אף לא אימת את הטענה כי דוידסון, או הוא, מסרו הודעה על חילופי מחזיקים לעירייה.

8.         ככל שעסקינן בדוידסון מצוי בפניי מכתבו מיום 9.11.94, שנטען שנשלח לתובעת, ושמציין כי הנדון הוא "חיים נחום ת.ז. 51370997", ומאשר כי "חדר המשרד... היה מושכר עד 1.2.89 למר שמואל שרביט - חברה ארצית ועל כך הודענו לכם בזמנו. ב- 1.2.89 נכנס חיים נחום לנעליו של שמואל שרביט והמשיך להיות דייר במושכר עד 19.2.94 וגם על כך דיווחנו לכם בזמנו. לאחרונה כתבנו לכם שוב ביום 14.8.94 והודענו על דייר חדש ששמו גבריאל ברכה וגם העברנו פרטי כתובת מגוריו - נכנס 1.8.94. הנני מקווה כי פרטים אלו יהיו לכם לעזר בטיפול בגביית הארנונה מהנ"ל".

9.         במוקד הדיון, איפוא, עומדת הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות המורה אותנו כי אם "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בניין שהוא חב עליהם בארנונה  לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

10.        עתה, ומשהוצבה התשתית העובדתית והמשפטית, נקל לעמוד על חילוקי הדעות העובדתיים והמשפטיים בין בעלי הדין.

            לשיטת התובעת, סעיף 325 מצביע על דרישה מהותית של מסירת הודעה בכתב, ומצדו של המחזיק. אין ראיה על כך שנמסרה הודעה בכתב כלשהי, לא מטעם הנתבע-המחזיק, אף לא מטעם דוידסון, אלא עובר לפברואר 94. משאלו הם פני הדברים, ומכוח הוראת סעיף 325 הנ"ל, וגם אם נחשב הנתבע כ"מחזיק קונסטרוקטיבי", מוטלת עליו החבות בתשלום הארנונה.

            לשיטת הנתבע, אישורו של דוידסון מצביע על כך שלפנים נמסרה לתובעת הודעה על חילופי מחזיקים, ובכתב, הגם שהתובעת, ברשלנותה, לא ראתה לעדכן את הרישומים האמורים. בנוסף לכך, ויהא הדבר אשר יהא, משעה שהתובעת קיבלה ביום 9.11.94 את מכתבו של דוידסון, היא אמורה הייתה לשנות רישומיה, ולו רטרואקטיבית. התנהלותה של התובעת, "המחזיקה בקרנות המזבח" של הוראת סעיף 325 הנ"ל, נגועה בחוסר תום-לב ובהתנהגות ציבורית לא נאותה.

11.        הוסמכתי, כאמור, ליתן פסק דין על דרך הפשרה. נמצאו לי שיקולים לזכות ולחובת כל בעל דין. להלן אדרש למכלול שיקוליי, בעיקר המחלוקת שנפרסה עד הנה.

12.        ראש לכל, ושלא כעמדת התובעת, בדעתי להידרש למכתבו של דוידסון כאל חומר ראיה כשר. מכתבו זה של דוידסון, נחזה כאמין. הוא יודע לציין את מספר תעודת הזהות של נחום, ופשיטא הדבר נובע מכך כי נחום מוכר לו, רק משום ששכר נכס שלו. כתוצאה מכל אלו אמינה הגרסה המהותית כי אכן מיום 1.2.89 החזיק בנכס נחום. הדבר הולך ומתעצם דווקא לנוכח תצהירו של נחום בו הוא מודה, לכאורה בניגוד מוחלט לאינטרס שלו, בכך שהחזיק בנכס, בתקופה הנטענת על ידי הנתבע. בין הנתבע לבין נחום, כך עולה לנוכח כתבי הטענות ביניהם, קיימת יריבות מובנת. אם על רקע יריבות זו מודה נחום בטיעון האמור, אין זאת אלא שיש דברים בגו.

13.        ואולם בכך לא סגי. סתם דוידסון במכתבו מיום 9.11.94 ולא ציין האם כאשר הוא נוקט בתיבה "הודענו לכם בזמנו" על העברת הזכויות האמורה, האם הדבר נעשה בכתב דווקא, או בדרך אחרת. ואכן, בסיום מכתבו מציין דוידסון כי "לאחרונה כתבנו לכם שוב ביום 14.8.94 והודענו על דייר חדש". משמע, דוידסון יודע לאבחן בין המילה "הודענו לכם", לבין המילה "כתבנו לכם".

            זאת ועוד: הגם שעל הפסקת החזקתו של נחום בפברואר 94 רושם דוידסון כי "דיווחנו לכם בזמנו" (משמע, לא "הודענו" ולא "כתבנו"), מודה התובעת בדיווח האמור, שהרי היא אינה טוענת לכל חוב ארנונה מאז פברואר 94. שמא הדבר מצביע על אמינות רישומיה של התובעת בכך שלא קיבלה הודעה בכתב, כנדרש, אלא בחודש פברואר 94, ואז בלבד.

14.        על משמעותו של סעיף 325 הנ"ל אמר המלומד ה.רוסטוביץ, בספרו "ארונה עירונית", כי "סעיף 325 לפקודה בא לחזק את כוח הגבייה של העירייה, כך שהיא זכאית לדרוש את תשלום הארנונה לא רק ממי שמחזיק למעשה בנכס, אלא גם ממי שהחזיק, אף שחדל להחזיק, אך לא הודיע על כך בהתאם לחוק... " (עמ' 304-305). לכאורה, איפוא, גם אם ייקבע שהנתבע לא החזיק בנכס בתקופה הנטענת, הדבר לא יעלה ולא יוריד לנוכח הסיכון המובנה שנטל על עצמו הנתבע כי יחויב בתשלומי ארנונה, ככל שלא נמסרה הודעה כדבעי על עזיבת הנכס, ובכתב דווקא.