פסק-דין בתיק א 15062/99

נתוני רקע

1.         התובעת 2 (להלן-"התובעת") היא חברה לביצוע עבודות עפר, פיתוח ודרכים. התובע 2 (להלן-"התובע") הוא עובדה ומנהלה. התובעת ביטחה, עובר ליום 2/7/95, יעה זחלי מספר 8-16432 (להלן-"היעה"), אצל הנתבעת - המבטחת.

2.         בהתאם לכתב תביעה מתוקן היה היעה מעורב בתאונת דרכים שארעה ביום 2/7/95. התובעת עבדה באתר הפסולת של המועצה האזורית חוף הכרמל ליד מושב עופר (להלן-"אתר עופר"). באתר עופר פרצה שריפה. חנה בו אותה עת יעה זחלי אחר שמספרו 15386 (להלן-"היעה האחר"). היעה האחר נעדר כף הרמה ואין לו תאורה עצמית. לצורך כיבוי השריפה היה צורך להשתמש ביעה אשר חנה אותה עת במעגן מיכאל, ושלו כף הרמה ותאורה. התובע, איפוא, גרם להובלתו של היעה ממעגן מיכאל לאתר עופר ומשהגיע לאתר עופר, החל עמו בפעולות הכיבוי.

            במהלך עבודות הכיבוי האמורות קרתה תאונת דרכים בה נפגע בפגיעות גוף מר מוחסין קאיד (להלן-"מוחסין").

3.         עקב חבלות הגוף שנגרמו למוחסין הוא הגיש תובענת נזיקין לכב' ביהמ"ש המחוזי בחיפה ב-ת.א. 1706/95 אשר נדונה בפני כב' השופטת חופרי-ויונגרדוב (להלן-"תביעת המחוזי"). תביעת המחוזי הוגשה כנגד התובע וכנגד הנתבעת. נמסר דיווח לנתבעת אודות התביעה ואולם סוכן הביטוח של התובעת, מר רוני דניאל (להלן-"דניאל"), קיבל אישור כי " בשלב זה, ועד להודעה חדשה, אין המבוטח צריך לעשות כל צעד, כגון פניה לעו"ד מטעמו או הופעה בביהמ"ש" (נספח 5 לתצהיר התובע, ת/1). משום כך לא עשה התובע דבר לעניין תביעת המחוזי.

4.         לימים קיבל התובע עותק פרוטוקול מיום 11/2/97 בתביעת המחוזי (נספח 6 ל-ת/1). בגדרו של פרוטוקול זה מסר ב"כ הנתבעת כי " עד כה לא הוגשה הגנה מטעם מר ניצחון"(הוא התובע- ש.ל.). ועוד עלה מפרוטוקול זה כי מוחסין קיבל היתר להגשת כתב תביעה מתוקן.

            כמסתבר, היתר זה להגשת כתב תביעה מתוקן היה פועל יוצא של כתב הגנתה של הנתבעת בתביעת המחוזי. בגדרו של זה, בין היתר, הכחישה הנתבעת את חבותה בגין נזקי הגוף שנגרמו למוחסין. בין היתר טענה הנתבעת כי כלי העפר שהיה מעורב בתאונה, אינו היעה. נטען כי לנהג היעה לא היה רישיון נהיגה. נטען כי היעה איננו " כלי רכב", כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-"חוק הפלת"ד"), וממילא  התאונה הנדונה איננה " תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

5.         מוחסין הגיש, איפוא, כתב תביעה מתוקן, הן כנגד התובע ומבטחתו הנטענת, היא הנתבעת שבפניי, הן כנגד מעבידתו ומבטחתה וכנגד קרנית. התובע, לנוכח הנתונים האמורים, שכר את שירותיו של עו"ד עצמון לב ז"ל (להלן-"עו"ד לב"), שנטל את ייצוגו והתייצב במספר ישיבות בתביעת המחוזי.

6.         לימים חלו שינויים בעמדתה של הנתבעת לעניין חבותה הנטענת בתביעת המחוזי.

            ככל שעסקינן בטענת העדר רישיון נהיגה, טענה זו נזנחה על ידה.

            בהמשך, ובהתאם להנחיית "אבנר", הודה ב"כ הנתבעת כי היעה הוא " כלי רכב", וממילא שהתאונה הנדונה היא " תאונת דרכים". נותרה במחלוקת שאלת זהות הרכב הפוגע. טענת הנתבעת הייתה כי הרכב הפוגע לא היה היעה אלא היעה האחר, ואין חולקין כי היעה האחר, להבדיל מהיעה, לא היה מבוטח כלל.

            נקבעה ישיבת הוכחות לעניינה של פלוגתא זו. לקראת ישיבת ההוכחות הודתה הנתבעת כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הוא היעה, ולא היעה האחר. כך נסגר המעגל בהודייתה המושלמת של הנתבעת בחבותה על פי חוק הפלת"ד. כפועל יוצא מכך נטל על עצמו ב"כ הנתבעת את ייצוגו של התובע באופן ששירותו המשפטי של עו"ד לב הסתיים.

7.         לנוכח כל אלו הגישו התובעים כתב התביעה המתוקן בפניי. בגדרו הם תובעים מן הנתבעת לחייבה לשלם להם סך של 21,370 ש"ח, בגין תשלומי שכ"ט עו"ד שנאלצו לשלם לעו"ד לב, וכן בצירוף פיצוי על סך 3,500 ש"ח בגין עוגמת נפש שהוסבה עקב הסיכון בו הועמד התובע, בעטיה של הנתבעת, עד אשר נטלה על עצמה את האחריות הביטוחית המלאה בגדרה של תביעת המחוזי.

8.         הנתבעת התגוננה בפני התביעה. הגנותיה יפורטו בהמשך, אגב דיון בסוגיות הצריכות לפנים.

9.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ונשמעו ראיות. מטעם התובע נשמעה עדותו-שלו. מטעם הנתבעת לא הושמעו עדים ואולם הוצגו מוצגים לרוב, הכוללים אף תצהירים. אין צריך לומר כי אף תצהירו של התובע היה משופע נספחים.

לעניין עצם סמכותו של ביהמ"ש לדון בתביעה

10.        הנתבעת כופרת בעצם סמכותו של בית משפט זה להידרש לתביעה. טענתה נסמכת על רבדים משפטיים, ומסתייעת אף בנתון עובדתי.

11.        לאמיתו של דבר, כך טענת הנתבעת, דרישתו של התובע היא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט. ואולם הפורום, לא רק הנאות אלא אף הבלעדי להידרש לכך, היה בית המשפט המחוזי בחיפה בתביעת המחוזי. משעה שהנתבעת חזרה בה מהתנערותה הביטוחית כלפי התובע והסכימה ליטול על עצמה את האחריות הביטוחית, זו הייתה השעה הנאותה לבקש את השופטת חופרי-וינוגרדוב להשית על הנתבעת הוצאות משפט. התובעים לא עשו כן ומשום כך החמיצו שעתם. במצב דברים זה לא יעלה על הדעת כי ייפתח להם השער לפסיקת הוצאות, בגדרה של תביעה נפרדת ועצמאית זו בפני פורום משפטי אחר.

            טענה זו נסמכת אף על פסיקה מושרשת אודות סמכותה הטבעית של הערכאה הדיונית להידרש לסוגיית הוצאות המשפט. כתוצאה מכך אף נוהגת ערכאת הערעור להימנע מלהתערב בשיקוליה של הערכאה הדיונית. נתון זה חוזר ומעצים את המסקנה אודות הסמכות הבלעדית של הערכאה הדיונית להידרש לשאלת ההוצאות הנשקלת, באורח טבעי על ידה, לנוכח היכרותה העודפת את נסיבות המקרה הצריכות לפנים.