פסק-דין בתיק א 15059/06

מבוא וטענות הצדדים

1.        לפניי תביעתם של ערבים להשבת סך 9,000 ש"ח (קרן) ששילמו לנושה, עיריית רחובות, בגין חובם של הנתבעים, הנערב ושותפתו להחזקה בנכס, כלפי הנושה, בגין הנכס הנדון.

2.        התובעים טוענים כי התובע 1 שיפה את התובע 2 בגין מחצית הסכומים שהתובע 2 שילם לנושה. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת 2 התחייבה כלפי התובע 1 לפצותו בגין כל נזק שייגרם לו עקב ערבותו. מכל מקום, הנתבעים טוענים כי יש לראות את הנתבעת 2 כשותפה לחוב כלפי הנושה, ועל כן כשותפה לחוב כלפי התובעים, שערבו לחוב זה ופרעו לנושה את סכום התביעה על חשבון חובם של הנתבעים.

3.        הנתבעים טוענים כי התובע 1 לא היה שותף לתשלום לנושה; כי הנערב היחיד היה הנתבע 1, ולא הנתבעת 2; כי הנתבעת 2 לא התחייבה כלפי התובע 1 לפצותו בגין ערבותו; כי הנתבעת 2 אינה חבה כלפי הנושה בגין הנכס הנדון; וכי הנתבע 1 פרע על ידי קיזוז את חובו הנדון כלפי התובע 2.

4.        הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על יסוד המסמכים שהוגשו לתיק, ללא צורך בחקירת עדים.

דיון והכרעה

5.          התובע 1 הצהיר ששיפה את התובע 2, במזומן, בגין מחצית הסכום ששילם לנושה; והתובע 2 הצהיר שקיבל מן התובע 1 שיפוי כאמור. הנתבעים לא נתנו כל טעם, ולא המציאו כל אינדיקציה ראייתית, לכפירתם בהצהרה משותפת זו.

6.        למעשה, התובע 2 רשאי להמחות את מחצית נשייתו בנתבעים לתובע 1, ולנתבעים אין מעמד להתנגד לכך. מעצם הופעתם המשותפת של התובעים בתובענה זו, והסכמתם לנטען במסגרתה, יש להסיק כי אפילו אין אמת עובדתית בגרסת השיפוי האמורה - ואין לי סיבה לפקפק בגרסה זו - יש לראות את התובע 2 כמי שהמחה לתובע 1, משיקוליו-הוא, את מחצית החיוב הנדון.

7.        יצוין גם כי יש תשתית סבירה לגרסת התובעים; שהרי שניהם ערבו לחוב הנדון, ושניהם נאלצו לפדות אותו כדי להימחק מתביעתה של הנושה.

8.        לפיכך אני מקבל את גרסת התובעים, וקובע כי גם התובע 1 זכאי להשבה מן הנתבעים כנגד מחצית הסכום שהתובע 2 שילם לנושה בגין חובם של הנתבעים.

9.        איני מקבל את גרסת התובע 1, שלפיה הנתבעת 2 התחייבה אישית כלפיו לפצותו על נזק שייגרם לו עקב ערבותו לנתבע 1. המדובר בגרסה כבושה, שלא נזכרה בכתב התביעה המקורי. על רקע יחסי חוסר-האמון בין התובע 1 לנתבע 1, לא סביר בעיניי שהתובע 1 לא היה מחתים את הנתבעת 2 על כתב התחייבות כאמור, לו ניתנה. מכל מקום, מכיוון שלא ביצע צעד סביר כזה - ידו על התחתונה נוכח הספק שנגרם עקב הכחשתה של הנתבעת 2 את ההתחייבות הנטענת.

10.    אולם, ההחלטה/פסק דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה, בתיק א 5164/06 (בשא 3866/06), מיום 21.11.07, שלפיה הנתבעת 2 מחזיקה-בפועל בנכס הנדון [דבר העולה גם מהודאתה-עצמה בעדותה ביום 9.5.07 באותו הליך], ועל כן יש לראותה כמחזיקה בנכס וכשותפה לחוב כלפי הנושה בגינו - סותמת את הגולל על ניסיונה להתנער מן החוב הנדון.

11.    יש לראות את התשלום של התובעים לנושה, כערבים לחוב הנדון, כזכייה שזכתה בה גם הנתבעת 2, ביחד ולחוד עם הנתבע 1, מידי ההתובעים-המזכים. על כן חבה גם הנתבעת 2 בהשבת הזכייה, חרף אי-היותה נערבת בכתבי הערבות שעליהם חתמו התבעים, לפי חוק עשית עושר ולא במשפט.

12.    אמנם התובעים לא אזכרו מפורשות את החוק האמור בכתבי טענותיהם. אולם הטענה המהותית, שלפיה הנתבעת 2 מחזיקה בנכס עם הנתבע 1, ועל כן חבה עמו בחוב לנושה, ולפיכך היא גם חבה עם הנתבע 1 כלפי התובעים בגין פירעונו החלקי של חובם על ידי התובעים לידי הנושה - נטען על ידי התובעים לאורך כל ההליך. למעשה, ניתן היה להגיע לאותה תוצאה על יסוד עקרונות כלליים של תום-לב. לפיכך לא ראיתי מניעות דיונית מקבלת הטענה, לרבות על יסוד ההנמקה המשפטית האמורה.

13.    מן החומר שבתיק עולה כי בין הנתבע 1 לבין התובע 2 התקיימו, ומתקיימים, סכסוכים כספיים והליכים משפטיים שונים. הנתבע 1 לא הביא אסמכתא לאירוע מסוים, שבו ביצע כלפי התובע 2 פעולת קיזוז של חובו המיוחד הנדון בהליך זה, מול חוב מיוחד של התובע 2 כלפיו בהקשר אחר. משקיימים מספר חובות, על החייב לזקוף פירעון חלקי, לרבות בדרך של קיזוז, כנגד חוב מיוחד. ולא, רשאי הנושה לבצע זקיפה כאמור [חוק החוזים (חלק כללי), סעיפים 50 ו-53)ג)]. בהיעדר זקיפה מפורשת כאמור, הופכת טענת הקיזוז לטענה סתמית, אשר פותחת פתח לקיזוזי-סרק ולקיזוזים כפולים, שאין לקבלה.

14.    בענייננו נטען כי החיוב של התובע 2 כלפי הנתבע 1, שהנתבע 1 הסתמך עליו בטענת הקיזוז שלו, קוזז בעצמו מול חיוב קודם של הנתבע 1 כלפי התובע 2. גם טענה זו לא לוותה באסמכתא לפעולת קיזוז מסוימת, תוך זקיפה של חיוב מסוים כנגד חיוב מסוים נגדי. דבר זה רק ממחיש כי אין מקום לקבל טענות סתמיות כאלה, שהופכים כל חישוב של החיובים ההדדיים לבלתי-אפשרי.

15.    לפיכך אני דוחה את טענת הקיזוז המסוימת של הנתבע 1, שלפיה החוב הנדון כאן כבר סולק-כביכול על ידי קיזוז שנעשה בעבר, ועל כן יש לדחות את התביעה של התובע 2. אני דוחה גם את הטענה לקיזוז מתוקף הודעת הקיזוז הגלומה בכתב ההגנה, משום שלא הוברר כי החיוב שממנו התיימר הנתבע 1 לקזז את החוב הנדון כאן לא היה כבר בגדר חיוב מקוזז על יסוד חיובים קודמים. אמנם, אין באמור כדי לשלול קיזוז עתידי של החיוב שייפסק בהליך זה, במסגרת התחשבנות עתידית ביניהם אשר תחבוק חיובים וחיובים-שכנגד כאלה ואחרים, ואשר במסגרתה יוברר כי עומדת לנתבע 1 יתרת-זכות כנגד התובע 2.

16.    אחרי ככלות הכול, ענייננו אינו אלא תביעת השבה בסכום קטן של ערבים מחייבים-עיקריים, בגין פירעון חלקי של חוב על ידי הערבים. התובעים, כמו גם הנתבעים, לא היו מיוצגים על ידי עורכי-דין (אף כי הנתבע 1 עצמו הוא עו"ד). הצדדים גם הסכימו, ובדין, כי המחלוקת ניתנת להכרעה על יסוד מסמכים וטענות, וכי אין צורך בהליך ממושך או בכלל של חקירת עדים. בנסיבות אלה, יש להצטער על כי התובעים לא מצאו לנכון להגיש את תביעתם בבית המשפט לתביעות קטנות.

17.    זאת ועוד: הצדדים הכבירו על בית המשפט מסמכים לרוב, בעניינים בלתי רלבנטיים רבים, עד כי תביעה-קטנה-למעשה זו הפכה לתיק עב-כרס. עקב כך נגזל מבית המשפט - חרף ההסכמה הדיונית לוותר על חקירות עדים - זמן שיפוטי בלתי מבוטל, שלא לצורך. במיוחד חטאו בכך התובעים, אשר ניסו לערב את בית המשפט בהליכים אחרים שהנתבע 1 היה מעורב בהם, בניסיון להשחיר את פניו, ללא כל רלבנטיות להליך הנדון. גם הנתבעים לא נמנעו מלנסות ולהציג לפני בית המשפט מצגים שונים בעניינו של התובע 1, תוך ניסיון להשחיר את פניו, אשר לא היו רלבנטיים להליך הנדון.