פסק-דין בתיק א 14921/01

כללי

1.         זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

            התובע, יליד 8.2.70, טוען לפגיעה ביום 22.11.98, במסגרת עבודתו כמפעיל ציוד מכני ושופליסט אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שעה ששבב של פלדה נכנס לעינו וגרם לו לנכות קשה.

            האירוע הוכר כתאונת עבודה והתובע קיבל ומקבל את תגמולי המל"ל כמתחייב. הוסכם כי התביעה תתברר במסגרת פקודת הנזיקין ולא במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 

            הנתבעות טוענות שנסיבות האירוע לא הוכחו וכי לא מוטלת עליהן כל אחריות. גם שאלת הנזק שנויה במחלוקת.

נסיבות האירוע

2.         בכתב התביעה (המתוקן) נטען, כי "התובע נפגע... בעת שניסה לפרק שיניים של כף שופל... ושבב של פלדה חדר לעינו" (סע' 2).

            בתצהיר עדותו הראשית מספר התובע כי "... עבודתי כללה בעיקר עבודה על שופל. בנוסף, לפי הצורך, עבדתי גם על כלים נוספים. כמו כן, במקרים בהם הכלי התקלקל הייתי עוזר למכונאי בתיקונו, כפי שעשיתי ביום התאונה... ביום 22.11.98 עסקתי על פי הוראות של איציק מנהל העבודה בהחלפת שיניים/ציפורנים של כף השופל... בעת ביצוע עבודה זו, ולקראת סיומה, ובעת שהשתמשתי בפטיש לצורך הכנסת הציפורן לתוך הבית שלה, עף שבב של פלדה לתוך העין שלי..." (סע' 6 - 9).

3.         התובע נחקר על תצהירו ע"י ב"כ הנתבעות והשיב: "ש. איך קרתה התאונה. ת. החלפתי את הציפורנים של השופל, ושמתי חדשות. לקחתי פטיש של 2 קילו. השן האחרונה אולי היתה פגומה, ועף ממנה שבב... אולי מדובר בחוסר מזל או  משהו כזה. לא עף גיץ. זה לא קרה אף פעם. ש. אז עף לך ונכנס לעין. ת. כן. ש. זו לא פעם ראשונה שהחלפת שינים? ת. נכון. החלפתי הרבה פעמים בעבר..." (עמ' 20 לפרוטוקול).

4.         ממש ליד התובע לא עמד איש בעת האירוע. הקרוב ביותר היה עובד נוסף, יצחק קומורוב. בעדותו בבית המשפט סיפר את הדברים הבאים: "אני יודע שבא אבי, מפעיל טרקטור, כך קראנו לו, שם משפחתו ישראלוב. הוא נשלח להחליף ציפורניים בכף של שופל. ביקש ממני כלי עבודה, נתתי לו. לי היה טנדר עם כלים, נתתי לו אותם והוא התעסק בעבודת הציפורניים עם הטרקטור ואני בעבודה שלי, במרחק של כ - 10 - 15 מ'. הוא ביצע את העבודה הזו לבד... אני הייתי עם בחור בשם שי, שעבד איתי והיה עוזר שלי. דבר אחד אני זוכר טוב, שהוא בא אליי עם יד על העין ולקחתי אותו לבית חולים... אני לא ראיתי בעצמי, אבל מדיבורים עם אנשים אני יודע שהוא הרכיב ציפורן, נתן מכה עם הפטיש על הציפורן ועף עליו שביב" (עמ' 50 לפרוטוקול).

5.         עדותו של התובע באשר לנסיבות האירוע אמינה בעיניי. היא גם נתמכת בעדותו של קומורוב, שאמנם לא ראה את רגע הפגיעה אך תיאר את נטילת הכלים עובר לאירוע ואת התובע המחזיק את עינו בידו ומפונה לבית החולים, מיד לאחריו. התיאור הלא מלא ולא מדויק בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה אין בו כדי לכרסם במשקל העדויות.

            אני קובע אפוא כי התובע נפגע משבב בעינו שעה שהכה בפטיש על אחת הציפורניים שהחליף בשופל.

אחריות בנזיקין

6.         שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).

            ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד כלפי עובדו שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" ( שם, בעמ' 126).

הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

7.         בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד  32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...".

8.         מקרים של פגיעה בעין כתוצאה מנתז, משבב או מחפץ זר אינם זרים, מן הסתם, לבתי המשפט. בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004), שאוזכר בסיכומי הצדדים, דובר במקרה שבו המערער התכופף לעבר שתיל כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. המערער ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן, ולא נאמר לו כי עליו לעבוד כשהוא מרכיב אותם. המוט הפוגע, בניגוד לחלק מהמוטות האחרים, לא היה מכוסה בכובעון לבן. המוט היה חד בקצהו ומוסתר בענפי השתילים. נפסק כי הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים; במקום שבו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים, כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, לא ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים. עוד נקבע, כי דווקא ההסבר הכללי שניתן למערער והעבודה הפשוטה שבה הוא עסק יצרו אצלו תחושת ביטחון, שהיה ראוי כי המעביד יזהירו מפניה ומפני הסיכונים הכרוכים בה.

9.         בת"א (שלום י-ם) 11769/04 סלאיימה נ' מפעלי מתכת האחרים מושקוביץ בע"מ (11.1.07) דובר בתאונה, שבה התובע נפגע בעינו בעת ששבר מסמר הנעוץ בקיר באתר בנייה בו עבד מטעם הנתבעת. מסמר זה הפריע להרכבת "גשר" מתכת שנבנה במסגרית הנתבעת, ושהתובע וחבריו עמלו על הרכבתו באתר הבניה. חלק מהמסמר השבור ניתז וחדר לעינו השמאלית של התובע. נפסק, כי המעביד חייב לספק משקפי מגן לעובדים בעבודות הכוללות "הקשות על מתכת" (תקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997), סעיף 4.4(א) לתוספת; יתר עבודות המסגרות נכללות בסעיף 4.2 ו- 4.6 לתוספת). סטנדרט התנהגות סטטוטורי זה עשוי לשמש כאינדיקציה גם להתרשלות של המעביד. אמנם, ניתן לגרוס כי תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז - 1997 אינן מחייבות לספק משקפי מגן, לצורך ביצוע פעולה פשוטה ואלמנטרית, שאינה דורשת מיומנות מיוחדת, וכי אין בהן התייחסות לסוג העבודה הנדונה, כעבודה המחייבת הרכבת משקפי מגן, דבר המלמד על הסדר שלילי. ניתן גם לטעון כי גם בסעיף הסל  4.13 י"ד המציין "כל עבודה אחרת שלא פורטה והעלולה לסכן את הפנים או העיניים", לא התכוון המחוקק לכלול במסגרת העבודות, את סוג העבודה הנדונה שכן בדיעבד, הרי ניתן לטעון לגבי כל סוג של עבודה שיש בו אפשרות לפגיעה בעין, אלא שהתקנות באות להתייחס לסוג עבודות כזה שהפגיעה בעין היא אופיינית לסוג העבודה, דהיינו הפגיעה היא בסיכויי הסתברות סבירים. חרף זאת, וגם אם יש בסיס לטענה זו, אין בכך כדי לשלול הטלת אחריות על המעביד.

            בע"א (מחוזי חיפה) 3057/06 עורסאן נ' דן רולידר חב' לעבודות הנדסה אזרחית בע"מ (20.3.07), דובר במקרה שבו התובע התבקש לפרק פיגום וכשחתך את חוט הברזל, בזמן פירוקו, פגע חוט הברזל בעינו. לאחר ששקל את שאלת האחריות, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי דין התביעה להידחות, שכן, מדובר בפעולה פשוטה ושגרתית שאינה דורשת מיומנות מיוחדת או הדרכה מיוחדת או פיקוח בעת ביצועה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע, כי גם אם השתחררות חוט מתכת מתוח כתוצאה מחיתוכו היא צפויה, לא נכון לומר שהועמדו בפני התובע תנאי עבודה בטוחים; גם המעביד אמור לצפות מצב זה ולצייד את העובד בהדרכה, במכשירי עזר ובכל דרך סבירה כדי להגן עליו, לעתים גם מפני טעותו; בכך שבית משפט קמא לא מצא תקנה מבין תקנות הבטיחות בעבודה המחייבת העמדת משקפי מגן לעובד או נקיטת אמצעי בטיחות אחרים בעבודה מסוג זה, אינה ממצה את חובת המעביד; בתקנות יש אמנם משום אינדיקציה לתפיסת החבות של המחוקק, אך אין בהן כדי למצות חובה זו. עם זאת, נקבע כי המערער נושא באשם תורם ניכר לקרות התאונה, הואיל ומדובר בפעולה פשוטה יחסית, בעובד שעבד במקום מזה שלוש וחצי שנים ושימש בתפקיד אחראי צוות. האשם התורם הועמד על 33%.

מן הכלל אל הפרט

10.       במקרה שבפניי התעוררה מחלוקת חזיתית בין הצדדים האם הופרה חובת זהירות מצד המעביד, בעיקר בכל הקשור לצורך באספקת משקפי מגן בסוג זה של עבודה. באשר לעצם פעולת החלפת השיניים, העיד מטעם המעביד גיורא טמיר, כי "קיימת דבר ראשון הכף, שזה בר רחב, על הכף יש מתאם שמחובר בברגים גדולים או בריתוך לכף. על המתאם, האדפטור, מלבישים שן, שאורכה בממוצע 20 ס"מ, ובתוך השן יש חור גדול שמתואמת למתאם. מהצד יש חור בשן ב- 90 מעלות לכיוון הגדול שלה, שם יש את הפין, שנועל אותה למתאם שלא תיפול. ש. איפה מכים? ת. מהצד. ש. מה קורה כשפוגעים במקום לא נכון? ת. אם מפספסים לא קורה כלום, רק אם מכים בשן מקדימה". באשר לאספקת משקפי מגן או להדרכה העיד: "... הכל נמצא בהישג יד. במחסן יש כובעים, משקפיים, עזרה ראשונה, הרבה דברים... למנהלי העבודה יש הוראה ברורה לעבוד לפי כל נהלי הבטיחות... ש. אתה יודע מידיעה אישית איזה עבודות מחייבות משקפיים? ת. בכל מקום שיש אבק חזק, נסורת, בכל מקום שמרתכים, שאז זה גם עניין של ראיה, במקומות שעובדים באבן משחזת, בעבודות חריטה, זה לפי הזיכרון" (עמ' 44 לפרוטוקול). אמנם, אין מחלוקת שהתובע עצמו סבר שבסוג זה של עבודה אין זה נהוג ואין צורך במשקפי מגן; גם מנהל העבוד, קומורוב, סבר כך, ככל הנראה: "... משקפיים לא היה נותן לכל אחד. מפעיל לא צריך משקפי מגן. עבודה כזו לא צורכת משקפי מגן. אני עושה אותה עד היום בלי ועשרות כמוני... יש ליד אבן המשחזת משקפיים, ליד הרתך יש משקפיים, אבל איפה שמרכיבים ציפורניים אין וגם לא נדרש. איש מטקטינר לא אמר לי שצריך" (עמ' 51 לפרוטוקול).

11.       חרף זאת, דומה כי הנתבעת עצמה, המעביד, לא מכחישה שבמקרים מסויימים רצוי לבצע עבודה כזו עם משקפי מגן. גיורא טמיר ענה כך בחקירה נגדית: "ש. במשך השנים, כשעבדו אצלך עובדים, ראית לא פעם שהחליפו שיניים, נכון? ת. בבאגר זה שכיח, בשופל זה פעם בהמון זמן. ש. האם ראית שעושים פעולה כזו? ת. בוודאי שראיתי. ש. נכון שאצלך איש מהעובדים לא עשה את זה עם משקפי מגן? ת. לא נכון, על פי רוב עם משקפי מגן או משקפי שמש גדולות כאלה מפלסטיק. ש. כלומר, זה סוג של משקפי מגן? ת. למעשה, זה משקפי מגן שאנחנו מספקים. יש חמישה סוגים. כל אחד הולך עם משהו אחר, זה חם, זה קר... ש. מבחינתך, כשמחליפים את ציפורני הבאגר, צריך משקפיים? ת. רצוי, זה לא הכרחי. אם מחליפים נכון, אז אין צורך, אבל במידה שהעובד מכה על השן במקום על הפין - אז יכול לקרות משהו" (עמ' 45 לפרוטוקול; ההדגשה שלי - א.ז.). בהקשר זה לא ראיתי הבדל בין "שופל" ל"באגר".