פסק-דין בתיק א 14729/01

כללי

1.         במועד הרלוונטי לתובענה היה עיסוקה של הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) בתחום שירותי שמירה וביטחון. לאחר זכייתה במכרז התקשרה בחוזה עם מנהלי המרכז המסחרי "רב-מד" בקרית מוצקין (להלן: המרכז המסחרי) לפיו התחייבה להעניק בו שירותים מסוג זה. באותה עת נמנה התובע על עובדי הנתבעת והוצב לעבודה כשומר במרכז המסחרי.

באותה עת היתה הנתבעת 2 המבטחת של הנתבעת בביטוח אחריות מעבידים. אין מחלוקת בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי ולכן ההתייחסות להלן תהא לנתבעת בלבד אלא אם ייאמר אחרת.

2.         ביום 3.12.99 בשעות הלילה הותקף התובע על ידי חבורת נערים  בני 15 - 17 שנכנסה למרכז המסחרי והחלה להשתולל ולהתפרע. התקיפה התרחשה שעה שהתובע ניסה להניע את הפורעים מלגרום נזק למתקנים. בעטיה של התקיפה נגרמו לתובע נזקי גוף ועל כן תובע פיצוי בהליך דנן מהנתבעת ומבטחתה.

בעלי הדין חלוקים בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק.

העובדות הצריכות להכרעה

3.         התובע יליד 1961, עלה ארצה יחד עם רעייתו מבילורוסיה כשנתיים לפני האירוע הנדון.  מזה כשמונה חודשים עבד התובע לפרנסתו כשומר אצל הנתבעת במקביל ללימודים במגמת אלקטרוניקה בבית הספר להנדסאים במכללת הגליל המערבי. התובע הוצב לעבודה כשומר במרכז המסחרי בעיקר במשמרות לילה בימי ששי ושבת.

4.         המרכז המסחרי הנו מבנה בן שתי קומות. בקומה הראשונה חנויות ובקומה השניה  בתי קולנוע ואולם אירועים. הנתבעת החזיקה בחדר באחת הקומות בו הוחזקו מכשירי הקשר שלא היו בשימוש ומטענים. בחדר זה גם נערכו תדרוכים לשומרים (להלן: חדר תדרוך).

5.         בימי ששי מסתיימת פעילות החנויות בשעות אחר הצהרים המוקדמות ברם בתי הקולנוע פועלים גם בסוף השבוע, כך ששערי הכניסה למרכז המסחרי פתוחים לקהל הרחב גם בימי ששי.

6.         במהלך שעות הפעילות הרגילות של המרכז המסחרי הציבה הנתבעת חמישה או ששה שומרים. היות שבערבי ששי ושבת תנועת הבאים ושבים דלילה יותר הוצבו אז שני שומרים בלבד.

7.         במהלך הרגיל של פעילות המרכז המסחרי הסתכם עיקר תפקידם של השומרים בבדיקת כליהם של המבקרים ומניעת כניסת בעלי חיים ואופנים לתוכו. השומרים נדרשו לנהוג באדיבות כלפי המבקרים ולהמנע מעימותים עמם (סעיף 2 לתצהיר  שגב וסעיף 7 לתצהיר אינהורן, מטעם הנתבעת).

            מעבר לכך כלל תפקידם גם שמירה על הסדר בתחום המרכז המסחרי וכן על הרכוש לפחות בשעות בהן היתה פעילות המרכז המסחרי מצומצמת. דבר זה אמנם הוכחש על ידי עדי הנתבעת בתצהיריהם ברם מעדותם עולה בבירור כי היה זה מתפקידם גם לסייר (ראה בעמ' 33 ש' 4-6). כן ראה עדות עד התביעה בוריס דבורקין (להלן: דבורקין), שלא נסתרה, לפיה היה מתפקידו לסייר בקומה העליונה על מנת למנוע גניבת המזגנים (עמ' 12 ש' 33).

8.         לצורך ביצוע עבודתם צוידו השומרים במכשירי קשר באמצעותם התאפשר קשר בין השומרים לבין עצמם, ולא להתקשרות חיצונית.  לפי עדות אינהורן מכשירי הקשר היו מחוברים למוקד כך שבעת השימוש בהם ניתן היה להאזין לשיחות השומרים.

9.         לפי עדות שגב, שלא נסתרה, בתחילת המשמרת היה מחובת השומרים לבדוק את תקינות מכשירי הקשר ובמקרה של תקלה ליצור עמו קשר על מנת לפתרה. שגב התגורר בקרבת המרכז המסחרי כך שיכול היה להגיע מיד ולטפל בכל בעיה שהתעוררה. לדבריו בפועל נהג לבקר במרכז המסחרי פעמים אחדות מידי יום, לרבות ימי ששי ושבת, כך שהקשר בינו לבין השומרים היה בלתי אמצעי. אין חולק כי במועד הרלוונטי לא הגיע שגב לביקור שגרתי אלא רק לאחר שהוזעק בעקבות אירוע התקיפה.

10.       לגרסת התובע, הנתמכת בעדות דבורקין, ביום התקיפה וכפי שגם אירע לעיתים קודם לכן, צוידו במכשירי קשר שלא היו תקינים בין משום שהיה פגם במכשיר עצמו ובין משום שהסוללה התרוקנה. בכל אופן, היות שחדר התדרוך היה נעול ולא היה בידיהם מפתח נבצר מהם להחליף את המכשירים שקבלו או להטעינם מחדש.

11.       לגרסת עדיי הנתבעת, אין ממש בגרסה זו, שכן תמיד נמצאו מכשירי קשר תקינים ובמקרה של תקלה לא היה קושי להחליף מכשיר פגום מתוך המלאי שבחדר התדרוך, שאמנם היה נעול אך המפתח נמסר לאחר השומרים בתחילת כל משמרת. מעבר לכך, במשמרת לילה היו מכשירי קשר בשפע שהרי עבדו אז שניים בלבד בעוד בחדר התדרוך הוחזקו מכשירי הקשר ששימשו את כלל השומרים במשמרת יום. על פי הנטען במועד הרלוונטי היה המפתח בידי דבורקין (שהכחיש זאת) ובכל אופן ניתן היה להזעיק את הממונה (העד שגב) כמקובל.

12.       הנטל להוכיח כי היה פגם במכשירי הקשר שנמסרו באותו ערב מוטל על התובע בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. התובע לא עמד בנטל זה. עדותו כמו גם עדות דבורקין נותרו עדויות בעלמא שאין להן תימוכין בראיות בלתי תלויות ואינן מתיישבות עם מבחן ההגיון. לעומת זאת עדות עדיי הנתבעת בנקודה זו היתה עקבית והגיונית והיא עדיפה עליי על פני זו של התובע והעד מטעמו.

עדויות התובע ודבורקין הנן בבחינת עדות כבושה, שהועלתה לראשונה בהליך המשפטי ומכיוון שכך מצטיירות כמגמתיות. לא זו אף זו, המדובר למעשה יותר במסקנה מאשר בעובדה גרידא, ומקורה מן הסתם בעובדה שלא השתמש במכשיר הקשר במהלך התקיפה. זאת ועוד, גרסת דבורקין בתצהיר נסתרה בעדותו בעל פה, שעה שהעיד כי בתחילת המשמרת קיבל לידיו מכשיר קשר תקין.

13.        על כך ניתן להוסיף, כי אין ראיה שלאחר התקיפה פנו התובע או מי מהשומרים האחרים בתלונה לנתבעת על כי סיפקה להם מכשירי קשר פגומים. התנהגות זו משוללת הגיון, שהרי בשים לב לאופי התפקיד הצורך ביצירת קשר בין העובדים לבין עצמם הנו הכרחי, כך שאין להניח כי השומרים יחרישו ולא ידווחו על המצב לממונה שגב בכלל ובאותו ערב בפרט.

14.       גם הטענה כי חדר התדרוך היה נעול ולתובע ולחברו לא היה מפתח אינה סבירה. התובע עבד באותו מקום מזה שמונה חודשים, הכיר היטב את הממונים עליו וידע מהן חובותיו וזכויותיו. סביר אפוא להניח כי וידא כי המפתח מצוי בידיו שלו או של דבורקין.

15.       מעבר לכך, לו היתה אמת בגרסת התובע אין זה נהיר מדוע לא יצרו הוא או דבורקין קשר מיידי עם שגב, הממונה עליהם. העובדה שלא עשה כן תומכת במסקנה כי לא היה פגם במכשיר הקשר וכי גם הגישה לחדר התדרוך התאפשרה באותו ערב.