פסק-דין בתיק א 14618/05

1.         התובעת היא חברה אמריקאית (להלן: "המוכרת"), שעיסוקה מכירת דירות, בעיקר בעיר ניו יורק - ארה"ב.

לידיה גרינברגר, אזרחית ותושבת ישראל (להלן: "הקונה"), רכשה מהתובעת 2 דירות: האחת ב - 248,000 $ והשנייה ב - 251,000 $, בהתאם לשני הסכמים שנכרתו בתל אביב ביום 25 יוני 2000 ואשר כונו "סיכום דברים".

2.         בהתאם לכל אחד מההסכמים התחייבה הקונה לשלם למוכרת מקדמה לבטחון, בסכום השווה ל - 10% מערכה של כל דירה (ראה סעיף 2א' לכל הסכם). כן הוסכם כי המקדמה תחולק לשניים באופן שמחצית הסכום תשולם במועד החתימה- והמחצית השנייה נקבעה לתשלום עד ליום 14 יולי 2000 (להלן: "המקדמה"). יתרת התמורה הייתה אמורה להשתלם במועד מסירת  החזקה בדירות.

בהסכמים נקבע כי אי עמידה בתנאי התשלום האמורים בהם יגרום לחלוט המקדמה.

3.         הקונה שילמה במעמד החתימה על ההסכמים מחצית מהמקדמה בסך של 24,800 $. לפני ששילמה את המחצית הנוספת הודיעה על ביטול הסכמי הרכישה ואף הגישה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב,                             (ת.א. 19436/01) להשבת הסכום ששילמה. תביעתה נדחתה ביום 15 יוני 2004 ועל פסק הדין הוגש ערעור התלוי ועומד.

4.         בתביעה זו שלפני עותרת המוכרת לחייב הקונה במחצית השנייה של המקדמה שלא שולמה בסכום של 24,328 $. לטענתה, מהווה סכום זה  פיצוי  שאיננו צריך הוכחת נזק, בהיותו פיצוי מוסכם וסביר.

5.         טענות הקונה:

הקונה טוענת כי המוכרת, בהיותה חברת חוץ שאיננה רשומה בישראל, איננה יכולה לנהל עסקים בארץ וכל פעילות עסקית שביצעה- בטלה, משוללת כל תוקף משפטי ונוגדת את תקנת הציבור.

לגישת הקונה, המסמך המכונה "סיכומי דברים", הינו זיכרון דברים שאינו מחייב אותה בשל העדר גמירות דעת והוא כפוף  לחתימה על הסכם סופי.

עוד נטען כי  הקונה כלל לא חתמה על המסמך ואילו מצד המוכרת חתם עליו עובד שאינו מוסמך לכך.

הקונה טוענת כי בניגוד לאמור במסמך, הוסכם ש 10% ממחיר  דירה אחת יהווה מקדמה על חשבון שתי הדירות. על פי זאת, המוכרת כבר חילטה את המקדמה ואיננה זכאית לסכומים נוספים כלשהם.

לטענת הקונה, פסק הדין אשר ניתן בתביעתה איננו מהווה מעשה בי-דין שכן כל שנקבע שם היה כי לא הייתה עילה לביטול ההסכמים. לשיטתה, אף אם אין ההסכמים בטלים, זכאית היא לטעון כנגד תניותיהם.

עוד מוסיפה הרוכשת וטוענת כי זמן קצר לאחר ביטול ההסכמים, מכרה המוכרת לצדדים שלישיים  את שתי הדירות נושא ההסכמים, ברווח. לשיטתה, מכיוון שלא הוגדר כי החלוט  הינו פיצוי מוסכם, על התובעת היה להוכיח נזק שנגרם לה, ומשלא נגרם- דין תביעתה להידחות.

6.         דיון:

חלק מהטענות שהועלו בסיכומי הקונה כבר נטענו על ידה ונדחו בפסק הדין הראשון. גם אם פסק הדין איננו חלוט, מושתקים בעלי הדין (במקרה דנא, מושתקת הקונה) מלטעון טענות סותרות לממצאי ומסקנות בית המשפט.

"כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין ( Res Judicata ) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א); מ' בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך" ספר יצחק כהן (בעריכת מ' אלון, תשמ"ט) 310-302).

התורה של מעשה בית-דין נשענת, כידוע, על שני ענפים עיקריים: כלל השתק העילה וכלל השתק הפלוגתא. הכלל האחד מורה כי אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה שעמדה ביסוד ההליך הקודם. הכלל האחר - השתק הפלוגתא - פועל כאשר במשפט הראשון הוכרעה שאלה עובדתית שהועמדה במחלוקת על-ידי בעלי הדין ושההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית. במקרה כזה, קם מחסום דיוני המונע מבעלי הדין להתכחש לממצא עובדתי או למסקנה משפטית שנקבעו בנוגע לאותה שאלה". [ע"א 3097/02 שביט מלמד המערערים נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י המשיבה פ"ד נח     (5), 511 ,עמ' 519-520] וראה גם (ע"א 7853/02 - מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ  פ"ד נח(5), 681 ,עמ' 688-689).

7.         כאמור, בהליך הקודם מצא בית המשפט  כי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים וכי לא קמה עילה לביטולו. הסוגיה שלפני אשר לא הועלתה בפני בית המשפט בהליך הקודם  ומטבע הדברים אף לא הוכרעה הינה: האם על הקונה לשלם למוכרת את סכום המקדמה הנותר לתשלום, כנטען.

8.         בסעיפים הרלוונטיים בחוזים בין הצדדים נכתב כך: