פסק-דין בתיק א 14604/05

הקדמה

בהתאם להסכמת הצדדים מיום 13.7.05, אפסוק בתובענה שבפניי על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים. אני רואה בכך משום הסכמה לקבל את הכרעתו של בית המשפט באופן ג'נטלמני, תוך ויתור הדדי על האפשרות המעשית לערער עליה.

על אף זאת, וכדי לסבר את אזני הצדדים, אציין את עיקרי הנמקתי, מבלי שהדבר יהווה פתח-מילוט לצדדים או למי מהם מן ההסכמה המשתמעת כאמור.

הכרעה

הנתבעת תשלם לתובעת את דמי ההרשמה בסך 390 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כריתת החוזה (24.12.02) עד יום מתן פסק הדין, קרי: סך 443 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

כל צד ישא בהוצאותיו.

הנמקה

אמנם החוזה קובע כי ביטול ההרשמה כחלוף 30 יום מתחילת הלימודים לא יזכה ב החזר שכר הלימוד, אולם הוא קובע גם כי שכר הלימוד ישולם מראש  ויוסדר עד 30 יום לפני תחילת הלימודים. כלומר, החוזה כורך בין ביצוע התשלום בפועל (גם אם אמצעי-התשלום כרוך בפירעון דחוי) לבין איבוד הזכות ל השבתו.

בענייננו - התובעת בעצמה לא פעלה על פי החוזה הכתוב שערכה, בכך שלא עמדה על הסדרת התשלום במועד הנקוב (כגון על ידי משלוח התרעה, סמוך לפני היום הקובע של 30 יום לפני תחילת הלימודים, כי אי-הסדרת התשלום במועד יגרור ביטול ההרשמה ומסירת מקומו של המועמד לתלמיד אחר).

אוסיף כי במכתבה של התובעת לנתבעת מיום 23.2.05, שהעתקו צורף לכתב התביעה, צוין כי יש להסדיר התשלום עד 21 יום לפני תחילת הלימודים. קרי: אף התובעת בעצמה אינה עקבית בהתייחסותה אל קו-פרשת-המים-כביכול של 30 יום לפני תחילת הלימודים.

כלומר, נוצר שינוי החוזה על ידי התנהגות, ועל ידי מצג כתוב של התובעת, ולפיו מועד ה-30 יום אינו קשיח, בבחינת 'מנהג מבטל הלכה'.

דבר זה תומך בגרסת הנתבעת, בניגוד לגרסת התובעת המשליכה את יהבה על החוזה הכתוב ומכחישה כל מצג והסכמה בעל-פה שאינם תואמים אותו, ומחזק את גרסת הנתבעת גם לגבי ההיבט האחר של מועד התשלום, הוא מועד ההתחייבות הבלתי-חוזרת לתשלום מלא.

עניין זה מקבל משנה-משמעות נוכח הפסיקה שצורפה לסיכומי הצדדים, שממנה עולה כי התובעת עומדת בעין-הסערה של תביעות משפטיות רבות על רקע דומה לענייננו. ניסיון החיים מלמד שריבוי תלונות צרכניות דומות נגד ספק, מצד צרכנים שונים שאינם מכירים זה את זה, מעיד על בעיה אמיתית בהתנהלותו של אותו ספק. השילוב בין גמישות בדרישת התשלום בפועל מלכתחילה, לבין נוקשות באכיפת החיוב בדיעבד, מסמן דפוס של "הרדמת" המתקשרים במעין "מלכודת-דבש" של אופציות-פתוחות-לכאורה, על-ידי יצירת מצג בדבר אפשרות לסגת מן ההתקשרות ללא עלויות בפועל, תוך "מארב" קלנדרי למתקשרים מעבר לפינה של המועד החוזי הקובע. חשד זה מתחזק נוכח העובדה התמוהה, והבלתי מקובלת בהקשרים שבהם ביצוע הזמנה גורר את הספק לכניסה להתחייבויות, כפי שטוענת התובעת בענייננו, בכלל - ובמוסדות לימוד בפרט, כי התובעת לא גבתה מן הנתבעת אפילו את המקדמה הפעוטה של דמי הרישום, אשר אינם אמורים להיות מוחזרים בכל מקרה, וגם זאת בניגוד מוחלט לתניה הקטגורית בחוזה. אין לי דרך להסביר התנהלות זו אלא ברצון ליצור הרגשה של היעדר כל התחייבות אצל התלמיד, דבר שכמובן מסייע לתובעת בקידום המכירה של הקורסים שלה אצל המתלבטים והמהססים. הרגשה זו הנה מטעה, משום שלדידה של התובעת ההתחייבות החוזית קמה וגם ניצבה באופן אוטומטי בהגיע המועד של 30 יום לפני תחילת הלימודים, למרות שהצדדים לא הגיעו ל'תכלס' של ביצוע תשלום ראשון.

דפוס זה, משנראה כי הוא חוזר על עצמו, מחזק את גרסתה העובדתית של הנתבעת גם בענייננו, שלפיה נאמרו לה בעל-פה דברים מרגיעים בדבר היעדר התחייבות, ובדבר קבלת הודעת הביטול הטלפונית שלה ללא צורך בהודעה בכתב (שוב: שלא בהתאם לחוזה; אבל כבר אמרתי שנראה כי התובעת עצמה אינה מקפידה לפעול על פיו אלא רק לתבוע על פיו).

בהתנהלותה זו של התובעת אני רואה משום הטעיה וחוסר תום-לב, המזכים את הנתבעת בביטול החוזה.

לכאורה, תפיסת הנתבעת על מצגה בדבר היעדר התחייבות בטרם תשלום הייתה צריכה לגרור הפטר הנתבעת מכל חיוב כספי. אולם, מאחר שבפסק דין על דרך הפשרה עסקינן, אני נותן לתובעת ליהנות מן הספק שמא, נוכח ההבדל בין הוראות החוזה בדבר דמי ההרשמה ובדבר שכר הלימוד, הנתבעת הייתה צריכה להבין כי היא צפויה לחוב בדמי ההרשמה בסך 390 ש"ח, ולפרש את הדברים שנאמרו לה בעל-פה כחלים על החיוב בשכר הלימוד, למעט דמי ההרשמה.

לולא עסקינן בפסק דין על דרך הפשרה כאמור, הייתי קובע גם כי לאור פסקי הדין שכבר ניתנו בעניינה של התובעת, שבהם חוזר דפוס של ליקויים בקיומו של חוק הגנת הצרכן, יש ליישם את סעיף 31(ב)(1) בחוק זה ולחייב את התובעת בפיצוי למועצה הישראלית לצרכנות בסך 14,750 ש"ח, כאמור שם.

כמו כן, לולא עסקינן בפסק דין על דרך הפשרה כאמור, הייתי מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד, אם כי הייתי מהפחית את הסכום נוכח אשמה התורם של הנתבעת, אשר גילתה חוסר זהירות בכך שנמנעה מלהודיע בכתב ובמועד על ביטול הרשמתה, כדרישת החוזה, והשליכה את יהבה על אמירות בעל-פה הנוגדות את לשונו המפורשת של חוזה חתום; שהרי ברור כי לו נהגה הנתבעת זהירות כאמור, לא הייתה מחלוקת זו באה לעולם.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, וכן למועצה הישראלית לצרכנות (רח' מזא"ה 76 תל-אביב 65789), בדואר.

ניתנה היום, ד' באלול תשס"ה (8 בספטמבר 2005), בלשכתי.