פסק-דין בתיק א 1450/01

זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם ההלוואה והסכם המשכנתא עליהם חתמה התובעת בטלים לאור פגמים בהתנהגותו של הנתבע 1 (להלן: "הבנק").

לחילופין, מבקשת התובעת לקבוע כי לא ויתרה על ההגנות הנתונות לה מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ, וכי היא זכאית להיות מוכרזת כדיירת מוגנת ו/או לדיור חילופי.

העובדות:

1.                  התובעת היא בעלת הזכויות בחנות ברח' המעוף 1 בערד (להלן: "החנות") ובדירת מגורים ברח' וייסל ברגר 7א בנתניה, חלק מחלקה 53 בגוש 7960 (להלן: "הדירה").                                                                       

2.                  התובעת ובעלה המנוח נטלו בשנת 1993 הלוואה מהבנק בסכום כולל של 425,000 ש"ח, וכן הלוואה נוספת מבנק המזרחי בסכום של כ-170,000 ש"ח לצורך השקעה בחנות.

לאחר פטירת בעלה של התובעת, אשר נפטר ביום 10.4.95, נפרע חלק מן ההלוואה שנלקחה מהבנק, אולם נותרה יתרת חוב הן לבנק והן לבנק המזרחי.

3.                  ביום 2.3.97 נחתם הסכם לפיו רכשה התובעת את הדירה (ר' נספח א' לכתב ההגנה).

באותו יום חתמו התובעת והבנק על הסכם הלוואה בסך 650,000 ש"ח, וכן על הסכם משכנתא מסגרת (להלן: "הסכמי ההלוואה") (ר' נספחים א' ו- ב'  לתביעה).

4.         עקב פטירת בעלה של התובעת, אשר, לטענתה, ניהל את העסק המשפחתי, לא הצליחו התובעת וילדיה להמשיך ולהפעיל את העסק.

התובעת נקלעה למצוקה כלכלית ולא הצליחה לעמוד בהחזרים השוטפים של ההלוואה, כך לטענתה.

אי לכך פתח הבנק בהליכים משפטיים נגד התובעת ובמסגרתם התמנתה נתבעת 2 ככונס נכסים.

בשלב מאוחר יותר, ביום 28.9.05, ניתנה החלטה על ידי ראש ההוצאה לפועל לפיה מונה ב"כ הבנק, עו"ד יוסף דרור, ככונס נכסים על זכויות התובעת בדירה, במקומה של עו"ד פרנק.

5.          ביום 27.5.99 נפתח כנגד התובעת תיק הוצל"פ למימוש החנות, וביום 22.12.99 נפתח תיק הוצל"פ למימוש הדירה.                                           

בתאריך 16.6.99 מינה הבנק את נתבעת 2 ככונסת נכסים מטעמו על החנות וביום 1.9.99 מסרה התובעת את מפתחות החנות לידי כונסת הנכסים.

החנות נמצאת בשליטת הנתבעים, אשר השכירו את החנות בסכום של 800$ לחודש, כך לטענת התובעת.

6.          ביום 14.12.00 ניתן ע"י ראש ההוצל"פ צו פינוי של הדירה.

בעקבות צו הפינוי ובמסגרת הליכי ההוצל"פ, הגישה התובעת בקשה לעיכוב הליכים.

התובעת טענה כי היא מתקשה בהבנת השפה העברית ועל כן לא הבינה על מה חתמה ולא קיבלה הסבר מתאים מפקיד הבנק.

לפיכך, לטענתה, יש לבטל את הסכמי ההלוואה על הדירה.

בקשת התובעת נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ אשר קבעה כי טענות  התובעת אינן בסמכות ראש ההוצל"פ. פינוי התובעת מדירתה נדחה על מנת שתוכל לפנות לביהמ"ש המוסמך.

7.         לאור האמור לעיל הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית.

טענות התובעת:

8.       לטענת התובעת מעולם לא הוסברו לה מהותם של המסמכים עליהם חתמה במסגרת הסכמי ההלוואה, וחתימתה על המסמכים הושגה מבלי שהבינה ומבלי שהוסברה לה טיבה ומהותה של חתימה זו.

אי לכך, ומאחר ולא הוסברו לה משמעותם וטיבם של המסמכים, עובר לחתימתה עליהם, המסמכים בטלים ומבוטלים מחמת טעות והטעייה.

9.                     לחילופין, טוענת התובעת, יש לדחות את הטענה לפיה היא ויתרה על זכויותיה מכוח הוראות חוק הגנת הדייר ו/או חוק ההוצל"פ.

            העותרת טוענת כי היתה מתנגדת "להשלכתה לרחוב."

10.        התובעת טוענת כי היא אשה קשת יום, חסרת השכלה, אשר עלתה לישראל עם בעלה המנוח מגרוזיה, ואין היא קוראת או כותבת עברית והיא מתקשה לנהל שיחה בשפה זו.

התובעת מוסיפה כי בארץ מוצאה אין בנקאות מודרנית ומסמכים מסובכים אינם נהירים לה, ואם חתמה על המסמכים היה זה אך ורק מחמת תמימותה ונטייתה ליתן אמון בבני אדם.

לאור האמור לעיל, טוענת התובעת, היא לא יכולה היתה לקרוא את הסכמי ההלוואה עליהם חתמה ולהבינם.

11.        עוד טוענת התובעת כי במועד החתימה על מסמכי ההלוואה היא הייתה לבדה עם פקיד הבנק, הוא דחק בה לסיים את פעולת החתימה במהירות וזאת, למרות שהיה ער לכך שהתובעת אינה מבינה על מה היא חותמת וכי איננה מסוגלת לקרוא את הכתוב במסמכים המורכבים.

12.       לטענת התובעת, הפר הבנק את חובת הגילוי וחובת הנאמנות המוטלת עליו מתוקף תפקידו ומתוקף החוק שכן היה עליו לוודא כי היא מבינה על מה היא חותמת.

בסעיף 27 לכתב התביעה טוענת התובעת: "ויתור על זכויות כה מהותיות, חייב שיעשה באופן מפורש ורק לאחר שהובהר והוסבר לתובעת והיה ברור כי זו הבינה את משמעות של ויתור. בנסיבות אלה כל ויתור לכאורה עליו חתומה התובעת, אינו מהווה ויתור".

טענות הבנק:

13.     בכתב ההגנה העלה הבנק טענת שיהוי, אולם טענה זו נזנחה בסיכומים.

14.       עוד טוען הבנק כי התביעה נגועה בחוסר תום לב ובהעדר נקיון כפיים.

לטענת הבנק, העלימה התובעת מבית המשפט שורה של מסמכים המעידים כי בסמוך למועד ההלוואה רכשה התובעת דירה, חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר בעברית לטובת הקבלן שמכר לה את הדירה, העלימה מבית המשפט את העובדה שסכום חובותיה בשני תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגדה עולה על ערך הנכסים המשועבדים, ושורה של טענות נוספות.

בסיכומיו, מציין הבנק, כי הסכם ההלוואה על הדירה נחתם ביום 2.3.97 ותיק ההוצאה לפועל למימוש הדירה נפתח ביום 22.12.1999, וכי במשך כל השנים שחלפו,מאז החתימה על הסכם ההלוואה ועד ליום הגשת התביעה ביום 13.3.01,  לא טענה התובעת כל טענה בנוגע לתקפותם של הסכמי ההלוואה עליהם חתמה.

15.       עוד טוען הבנק כי התובעת איננה יכולה להיאחז בטענה  לפיה "לא נעשה דבר" שכן התובעת ידעה כי היא חותמת על הסכם לנטילת הלוואה מובטחת במשכנתא.

 16.      לעניין הויתור על זכויות התובעת לפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ, טוען

הבנק, כי בהסכמי ההלוואה נזכרים סעיף 33 לחוק הגנת הדייר סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, והתובעת ויתרה בהסכמים אלה על זכויותיה.

בסעיף 33. ה. לסיכומיו טוען הבנק "...די בכך שסעיפי ההגנה עליהם ויתרה התובעת פורטו בהסכמים כדי שהגנות אלו לא יחולו על התובעת, ולפיכך, אם לא יבוטלו ההסכמים לא תהיה התובעת זכאית להתנער מהויתור".