פסק-דין בתיק א 1441/99

1.         אליהו דביר ז"ל (להלן: "המנוח"), בעלה של נאוה ואביהם של גל, בר ומור, נהרג בתאונת דרכים בעת שהיה בדרכו לעבודה, ביום 26.10.97. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל.

            בתובענה שבפני תובעים התובעים את נזקיהם מהנתבעת שביטחה את הרכב בו נהג המנוח בעת התאונה, הן כתלויים במנוח, ולחילופין כיורשיו - תביעת העזבון.

המנוח (יליד 7.11.62) היה בן 35 במותו. אלמנתו נאוה היתה בת 32. ילדיו גל ובר היו בני 9 ו-5 ואילו בתו מור נולדה כחודשיים לאחר מותו.

2.         הפסדי השתכרות של המנוח

המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים מתייחסות בעיקר לשאלה מהו בסיס השתכרותו של המנוח לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של התובעים.

אתייחס, איפוא, בראשית דבריי לסוגיה זו.

המנוח עבד עובר למותו ב"רמית" - שותפות שעסקה בגידול ושיווק אפרוחים (להלן: "רמית"). את תחילת דרכו ב"רמית" החל ב-1990 כעובד זוטר. לנוכח כישוריו ומקצועיותו הוא קודם, עם השנים, לתפקידי ניהול. בתפקידו האחרון, שאותו קיבל כחודשיים לפני מותו, הוא שימש כמנהל חוות רביה במושב "תלמי יפה".

שכרו בשנים האחרונות לפני מותו הלך והשתפר. ב-1995 השתכר כ-.5,000 ש"ח ברוטו. מאז עלה שכרו והגיע ב-1997, סמוך לפני מותו לסך של -.9,917 ש"ח ברוטו (כולל שווי שימוש ברכב). עליית השכר, שהיתה הדרגתית במהלך השנים, עלתה באופן משמעותי עם מינויו של המנוח כמנהל חוות הרבייה.

טוענים התובעים כי עם מינויו כמנהל חוות הרביה, כחודשיים או שלושה לפני מותו, היה אמור שכרו של המנוח לעלות, לאחר תקופת נסיון, בשיעור כ-.1,500 ש"ח ברוטו לחודש ולאחר כ-6 חודשים ב-.500 ש"ח נוספים. המנוח נהרג בטרם הסתיימה תקופת הנסיון ועל כן לא זכה הוא בחייו להעלאה זו של שכרו. תוספת זו שולמה לאלמנתו, לאחר מותו, באופן רטרואקטיבי עם המשכורת של חודש אוקטובר. התוספת בת -.500 ש"ח, היתה אמורה להשתלם החל ממאי 1998.

טענה זו, אשר נתמכה בעדותו של יואל זייטלבך - חשב "רמית"  ובעדותה של נאוה דביר, האלמנה, מקובלת עלי. 

אין כל סיבה לפקפק בעדויות אלה, מה עוד שהן נתמכו במסמכים (ראה נספח ב' לתצהיר ת/2).

טענת הנתבעת כי העלאת השכר האחרונה בשיעור -.1,500 ש"ח, ששולמה לאלמנה לאחר מות המנוח, היא מלאכותית ובאה על מנת לסייע לה בתביעה הנוכחית, לא הוכחה כדבעי. אין כל טעם וסיבה לפקפק במהימנותם של העדים הנ"ל ובמסמכים שהציגו.

שכרו האחרון של המנוח עמד, איפוא, על סכום של -.9,917 ש"ח לחודש ברוטו והחל ממאי 1998 אמור היה שכרו לעמוד על -.10,417 ש"ח כפי שהובטח לו עם קידומו לתפקיד הנ"ל.

3.         ב"כ התובעים טוענת בסיכומיה כי בקביעת שיעור שכרו של המנוח, יש להביא בחשבון אף את המשכורת 13 שהיתה משולמת מדי פעם ע"י המעביד לעובדים המצטיינים, או לעובדים שהחברה רצתה ביקרם. על תשלום משכורת 13 העיד זייטלבך. מדבריו עולה כי משכורת זו אינה משולמת באופן אוטומטי לעובדים, אלא למצטיינים שבהם ובכפוף לרווחי השותפות באותה שנה.

אין, אם כך, ודאות כי המנוח, על אף שביעות רצונם של מעבידיו מעבודתו (ראה עדות זייטלבך (עמ' 25 לפרוטוקול), היה מקבל משכורת 13 באופן קבוע מדי שנה.

בנסיבות אלה סבור אני כי יש להוסיף לבסיס השכר משכורת 13 חלקית, היינו 50% ממנה מדי שנה על בסיס המשכורת האחרונה ששולמה באוקטובר  1997. שיעור זה יתווסף לשכר שקיבל המנוח ערב מותו, לצורך חישוב הפסדי השתכרות.

4.         לעומת זאת, אין מקום לקבל טענת התובעים בדבר העלאות צפויות נוספות בשכר המנוח בעתיד. הוכח, אמנם, כי מדובר בעובד יעיל, חרוץ ומוכשר, אשר מעבידתו העריכה את עבודתו וכישוריו ואף קידמה אותו תוך פרק זמן קצר יחסית, אך עדיין לא הוכח, בודאות הדרושה, כי שיעור העלאת השכר והקידומים יהיה מהיר במידה כה מואצת כפי שטענו התובעים. יחד עם זאת, ברור כי שכרו של המנוח היה צפוי לגדול עם השנים, אם בשל הותק ההולך ונצבר עם השנים ואם בשל שביעות רצונם של מעבידיו מעבודתו, כמקובל וכנהוג במשק.

בנסיבות אלה, סבור אני כי יש לקבוע על בסיס אומדנא דדיינא, כי שכרו של המנוח היה עולה בשיעור של 15% מדי 5 שנים, החל ממאי 1998 עד הגיעו לגיל הפרישה על פי דין, היינו לגיל 67. תוספת זו תתווסף לשכרו מדי 5 שנים, כאמור, לצורך קביעת הפסדי השתכרותו. 

5.         באי כח הצדדים נחלקו בשאלה מה שוויה של ההטבה שניתנה למנוח בגין הרכב שניתן לו ואשר שימש אותו בעבודתו.