פסק-דין בתיק א 14342/02

1.       התובע טוען בכתב תביעתו כי ביום 15.2.01 בשעה 6.40 בבוקר, בסיום הנסיעה מביתו בחיפה למקום עבודתו במפעל מ.ג.מ. בטיחות באיזור התעשיה ציפורית בחיפה, ירד התובע מהרכב השייך לנתבעת 1שהיה נהוג על ידי נתבע 2 ובמהלך הירידה, במדרגות צרות, כאשר רגל ימין היתה כבר על הקרקע ורגל שמאל ברכב, סובב הנתבע את רגלו הימנית באופן חד שגרם לו כאב עז בברכו שהתבררה כסיבוב הרגל. אם אכן כך קרה, אין ספק שמדובר בתאונת דרכים, השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם כך קרה.

2.       להוכחת גירסתו על האירוע הביא התובע רק עד אחד, הוא עצמו. זאת, למרות שהגיע בהסעה עם עובדים נוספים. התובע עצמו העיד כי לפניו ירדה רעיה קליין שהבחינה לדבריו בפגיעה ושאלה אותו "מה קרה שימל'ה" והוא אמר לה שעשה משהוא שכואב לו הברך (עמ' 4 לפרוטוקול). התובע העיד שלישיבה הראשונה לא יכלה העדה להגיע מחשש להפסד ימי חופשה. ניתנה לתובע אפשרות להביא עדים נוספים כרצונו לישיבת ההוכחות השניה, וגם בה לא הביא את רעיה קליין ולא הוכח שנעשה כלל מאמץ להביאה. אין ספק שהיא עדה דרושה ונכונה לאירוע, בהיותה עדה שהבחינה בפגיעתו של התובע מייד כאשר קרתה ויכלה להעיד על כך. העובדה שהיא לא הגיעה להעיד, מביאה למסקנה שאילו באה להעיד לא היתה מעידה כגירסת התובע (ע"א 88 / 465 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו מה (4) 651). על פי סעיף 54 לפקודת הראיות, אפילו היתה גירסת התובע אמינה, אין לפסוק על פי עדות התובע בלבד, בהעדר הסבר מתאים לכך. כבר עתה אומר, שאין הסבר מתאים מדוע יש לפסוק בתיק זה על פי עדות התובע בלבד. להסיר ספק, אין משמעות כלשהיא להעדר עדותו של הנהג. זאת, הן משום שאין חולק שהתובע לא הודיע לנהג על הפגיעה עובר לאירוע ולכן הנהג לא יכל להעיד על שום דבר רלבנטי, והן משום שאין חובה על הנתבעת להביא עדים כלל. נטל ההוכחה על התובע  ואם לא עמד בו, אין הוא יכול להיבנות מאי הבאת עד על ידי הנתבעים.

3.       יתר על כן, סעיף 54 לפקודת הראיות חל כאשר עדות התובע אמינה, אבל עדות התובע אינה אמינה בעיני, וזאת הן על פי התרשמותי מעדותו, שהיתה מניפולטיבית ושקרית, והן לפי כל אלה, שפגעו באמינותו:

א.       גירסת התובע בעדותו הראשית בעמ' 4 כי איבד את שיווי המשקל בעת ירידה מהרכב כאשר רגלו השמאלית עדיין ברכב ורגלו הימנית לקראת הרצפה לא מובנת דיה. לא מובן מה גרם לתובע פתאום לאבד את שיווי המשקל. זאת, גם לאור העובדה שבכתב התביעה נטען שרגלו הימנית כבר היתה על הקרקע בשעת הפגיעה.

ב.       התובע הסביר שלא יכל לעבוד כי הוא עובד על מכונת תפירה וצריך ללחוץ את הרגל הימנית כמעט כל שניה וגם את הברכיים. התובע ביקש לעורר את הרושם שפוטר בגלל חוסר היכולת שלו לעבוד לפי חופשות מחלה שנאלץ לקחת, אף שלא אמר זאת במפורש (לא היו חופשות מחלה בחודש האחרון לעבודתו). ואולם, גם כשהתבקש להתייחס לעובדה שלפי מכתב הפיטורין פוטר בשל בעיות משמעת וצימצומים ענה כל מיני תשובות מסביב אבל לא טען שלא היו לו בעיות משמעת. גם כשנשאל אם באו אליו בטענות שהעבודה שלו לא בסדר, תשובתו (בעמ' 6) היתה "לא נכון", משום שלדברו התובע עסק גם בדברים נוספים שמחוץ למסגרת תפקידו. זו רק דוגמא לדרך שבה עקף שאלות קשות ובמקום לענות לענין הכביר דברים שאינם קשורים לענין.  יצויין, כי איני מאמין לעדות הממונה על התובע, מר רויטמן, שנכשל בנסיונו לעזור לתובע ולתרץ את הפיטורין בהעדרויות עקב פגיעתו, כאשר הוצגו לו רשימות הנוכחות והסתבר שהתובע עבד ברציפות מאז 4.3.01 עד 10.4.01 בו הפסיק לעבוד, אשר התבצר בעמדה שהוא לא זוכר בעיות משמעת, אף שמתוך המסמכים עולות בעיות משמעת של התובע. 

ג.       ב"כ התובע טוען שהתובע מתקשה בעברית. אמנם, העברית שלו אינה משובחת ורהוטה כעברית של עורך דינו, אבל התובע יודע עברית, מסתדר בה היטב ויודע לבטא עצמו בצורה מניחה את הדעת. הקפדתי לרשום את דבריו כנתינתם.

ד.       התובע לא העלה מייד את הטענה שפגיעתו קשורה לרכב כלשהוא. הדבר לא עלה בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שם אמר רק שסובב את ברכו בדרך לעבודה. אין חולק שהוא לא אמר דבר לנהג. הפעם הראשונה שבה התיחס לקשר לרכב כלשהוא היתה ביום 18.3.01, בטופס בקשה לדמי פגיעה מהמל"ל, שם נאמר שהפגיעה אירעה תוך ירידה מהאוטובוס. בתגובה, קיבל דרישה למסירת פרטים על האוטובוס והנסיבות. התשובה שניתנה נערכה על ידי רותי נובק, מזכירת המפעל. התובע העיד שהבין מה שואלים אותו והשיב על השאלות לביטוח לאומי, ובסופו של דבר העיד (לאחר עדותו שמסר את הטופס דרך חברים לרותי נובק- עמ' 13), שלא עשה זאת דרך רותי נובק. ואולם, התובע לא הציג את התשובות שודאי מצויות בתיק המל"ל. לעומת זאת, הוצגו התשובות שניתנו על ידי רותי נובק, שהתובע מתכחש להן, דהיינו, תחילה אומר שאינו זוכר אותן ואחר כך שהן לא נכונות. אין זה סביר שגב' נובק, בלי בקשתו של התובע, תענה לשאלות שנשאל התובע ונשלחו אליו אישית. סביר יותר להניח שהתובע בא לגב' נובק שתעזור לו למלא את התשובות לשאלות שנשאל, וכי מה שרשמה גב' נובק נרשם על פי מה שמסר לה התובע. נ/2, התשובות שנכתבו על ידי גב' נובק מפיו, הן אלה שנשלחו למל"ל, ואילו התשובות הנכונות שהעיד התובע שהשיב לא נשלחו כלל למל"ל. לגב' נובק אין גם שום סיבה למלא פרטים לא נכונים, שכן לא היתה תביעה מהמעביד אלא מביטוח לאומי. אני מעדיף את גירסת גב' נובק על גירסת התובע וקובע כי התשובות שרשמה גב' נובק הן אלו שנמסרו לה על ידי התובע. בתשובות אלה נאמר שהפגיעה לא ארעה במדרגות האוטובוס אלא לאחר הירידה ממנו, ולכן אין צורך בפרטי האוטובוס.

ה.       בניגוד לעדותו של התובע שלא סבל כלל מבעיות ברכיים לפני האירוע, עולה ממסמכים נ/4 ונ/5, כי התובע סבל גם סבל מבעיות בברכיו. בשנת 93 סבל מטרוזיס בברכיים ונעשה צילום שנמצאו בו שינויים ניווניים קלים, וכן התלונן על כאבים. אני דוחה את עדותו של התובע  שהצילומים אינם מעידים על תלונות כי הוא עושה כל הזמן צילומים בכל הגוף (עמ' 17), כבלתי סבירה.       

ו.       תיק זה נוהל לפי תצהירי עדות ראשית, כאשר ניתנה אפשרות להעיד בעל פה, לפי בקשה מנומקת, עדים שסירבו לתת תצהיר. מר רויטמן הובא להעיד מטעם התובע לפי טענה, המבוססת על דברי התובע, שהוא סירב לתת תצהיר עדות ראשית. ואולם, בעדותו הכחיש זאת העד ואמר שבפעם הראשונה שפנו אליו ביקשו ממנו לבוא לתת עדות בבית המשפט ביום שהגיע.     

על פי כל אלה אני קובע שאיני מאמין לעדות התובע כאילו נפגע בסיבוב ברכו כאשר ירד מהרכב,  ואפשר איפוא שנפגע בסיבוב הברך ללא קשר לרכב. לפיכך, אני קובע שהתובע נפגע ללא קשר לרכב, ויש לדחות את תביעתו של התובע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

4.       לאור קביעתי דלעיל, אין צורך לדון בנזק, אך לחילופין, אדון גם בנושא זה. לתובע נקבעה נכות של 100% מיום 15.2.01 עד 4.3.01. לאחר מכן, במשך 22 חודשים, נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעור של 20% ו- 10%, מלבד 3 חודשים בהם היתה לו נכות של 100%. בסופו של דבר נקבעה לו נכות צמיתה של 10%. לאור האמור לעיל, ועל פי הראיות שהוצגו לי, אין קשר בין פיטורי התובע לנכות. טענתו של התובע, כאילו עקב נכותו לא יכל לעבוד על המכונה שהוא טוען שעבד עליה (הוצגה תמונה שאינה מאפשרת הבחנה בפרטים), לא הוכחה. הנכות התיפקודית הצמיתה אינה שונה מהנכות הרפואית הצמיתה. למרות נכותו, ולמרות שאפשרתי לו לשבת, וחזרתי על כך, התובע עמד רוב עדותו, ללא שום מניעה. התובע לא נזקק להוצאות רפואיות שכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע מקבל את ההוצאות מהמל"ל ולא הוכיח הוצאות שאינן מכוסות. התובע לא נזקק כלל לעזרת צד ג', ולהיפך, הוא מטפל בבנו הנכה ובקשישים, למרות נכותו.  

החישוב הוא איפוא כדלקמן:

הפסד השתכרות 15.2.01 - 4.3.01 לפי משכורת של 3,500 ש"ח - (בחישוב כלפי מעלה) - 2,500 ש"ח.

3 חודשים 100% נכות - 10,500 ש"ח.

19 חודשים לפי 15% נכות (אמצע בין 20% ל- 10%) - 9,975 ש"ח.    

מאז 12/03, לתובע נכות צמיתה של 10% והוא זכאי לפיצוי על הפסד כושר השתכרות עד 1.5.05בסך 5,950 ש"ח נוספים. 

סכומים אלה נומינליים, אבל מכיוון שגם סכומי המל"ל, הגבוהים יותר, יחושבו כנומינליים, הדבר מתקזז. 

בנוסף על כך זכאי התובע לכאב וסבל בשיעור 12,660 ש"ח ועוד ריבית 835 ש"ח נוספים.

לגבי הפסד השתכרות בעתיד, לפי 10% על בסיס משכורת של 3,800 ש"ח נכון להיום כשיציאתו לפנסיה היתה צפויה ב- 2011, הפיצוי המהוון הוא 25,010 ש"ח. אם לתובע מגיעה תוספת עבור פנסיה, בניכוי השתתפותו בזכויות אלה, מדובר בתוספת של עוד 3,000 ש"ח לערך.