פסק-דין בתיק א 14105/07

מונחת בפני תביעה  לתשלום סך 43,640 ש"ח בגין חובות שכירות.

גב' ביבי בתיה (להלן: "התובעת") הינה בעלת דירה ברח' דרך השלום 85 בתל אביב (להלן: "הדירה"). התובעת גרה בדירה הנ"ל יחד עם בן זוגה באותם ימים, מר בוסתן חיים (להלן: "הנתבע"). לאחר מספר שנים של מגורים בדירה, בהם נולדה לצדדים בת משותפת, החליטה התובעת לעבור לדירה אחרת יחד עם בתה. עם זאת, ביקש הנתבע להישאר בדירה ומשכך נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבע. הנתבע הפסיק לשלם את שכר הדירה מחודש 09/05 ואילך. התביעה הוגשה על חוב של 12 חודשים, קרי עד ה- 09/06, אולם הנתבע עדיין נותר בדירה ואינו מפנה אותה למרות דרישתה לסילוק ידו.

תביעה זו הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם לאחר שטען הנתבע לעניין חוסר סמכות עניינית שכן הוא והתובעת אינם בגדר "ידועים בציבור" הועברה התובענה לבית משפט השלום והונחה על שולחני.

הנתבע טען להגנתו כי  הסכם השכירות שנחתם בינו לבין התובעת עוד בשנת 2002 ואשר חודש אוטומטית אינו בתוקף שכן בשנת 2005 ניהלו הצדדים משא ומתן לעניין שכר הדירה ששולם. משא ומתן זה נולד כתוצאה מכך שדמי שכר הדירה באזור ירדו וכן העובדה כי הבניין נזקק לשיפוצים נרחבים שלא בוצעו וכן תיקונים בתוך הדירה שלא בוצעו על ידי התובעת. עקב כך טוען הנתבע כי זכאי הוא להפחית על דעת עצמו את דמי השכירות מסך של 550$ בהם סוכם ערב חתימת חוזה השכירות לסך של 340$ בלבד. לפי חישוב זה נמצא הנתבע בתשלום יתר לתובעת ואינו בחוב.

בנוסף, טען הנתבע כי קיימות לו זכויות בדירה שכן הוא לקח חלק בתשלומי המשכנתא בשנים בהם גרו הצדדים יחדיו בדירה וכן לקח חלק בשיפוצה ערב כניסתם לדירה.

דיון

בתאריך ה- 25/04/07 התקיים בפני דיון קדם משפט. לאחר ששמעתי את טענותיהם של שני הצדדים ציינתי בפניהם את האפשרות שינתן פסק דין כבר בשלב זה. עם זאת, ונוכח העובדה כי החלטה שכזו יכולה לפגוע בזכויותיו הדיוניות של הנתבע , אפשרתי לנתבע להגיש השלמת טיעונים בכתב. בתאריך ה- 13/05/07 התקבל בבית המשפט הודעתו של הנתבע. לאחר קבלת ההודעה נוכח בית המשפט לראות כי אין כל התגוננות עניינית לתביעה זו ובטענותיו של הנתבע אין כל ממש. אי לכך, לא מצאתי טעם בהמשך ההליך.

טענות הנתבע לעניין שיפוצים שבוצעו והופסקו או לא בוצעו הינם טיעונים בעלמא ואינם מגובים בכל מסמך. משנשאל על ידי בית המשפט מדוע לא שלח הודעה לתובעת לפיה הסכם השכירות אינו משקף נכונה את שווי הדירה ענה כי מדובר בזוגתו לשעבר ואם היה איש זר היה שולח מכתב שכזה. גם הטענה לפיה שכר הדירה ששילם הינו למעשה ביתר נראה כטענה כבושה שאינה מבוססת ומה יכול להיות קל יותר מאשר להמציא הודעה על דירה להשכרה באזור הנ"ל במחיר שלפי התובע הינו המחיר הראוי?

הנתבע חתום על הסכם שכירות מקובל בו צויין גובה שכר דירה במפורש (550 דולר לחודש). טענתו כי שכר הדירה "צריך להיות" 340 דולר בלבד אינה נתמכת בכל מסמך, הסכמה או חוו"ד מומחה. גם טענתו ולפיה יש לו "זכויות בדירה" לאור יחסיו "המיוחדים" עם התובעת חסרי כל משמעות, משהנתבע עצמו הוא זה שטען לחוסר סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה וביקש להעביר הדיון לבית משפט השלום.

משכך, הצהיר  בריש גלי כי יחסיו עם התובעת הם יחסי משכיר-שוכר רגילים ולא יחסים המושפעים ממעמד של ידועים בציבור וכד'. משכך ולאור לשונו הברור של ההסכם, הנתבע לא יכול ליהנות משום הגנה לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972.

נראה כי גם הטענה דלעיל הועלתה על ידי הנתבע בכדי "לדחות את הקץ" ולהרוויח זמן בהיותו במקרקעין לא שלו,  ללא צורך לשלם על כך דבר, תוך  פגיעה בקניינה של התובעת.

בנסיבות העניין, סבורני שמן הדין לסיים את ההליך באיבו כבר בשלב זה ולא לקבוע אותו להוכחות.

תקנה  143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובע שלבית המשפט הסמכות:

"ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין     לנתבע   הגנה בפני  התביעה."

הש' רובינשטיין ציין ברע"א 3187/06 משה דוגה נ' ציון שבו ואח' (פורסם בנבו) קבע כי:

"עיקרו של דיון קדם משפט הוא "יעול הדיון העתיד לבוא, קידומו והכנתו כראוי" (ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף אליהו, פ"ד מו(4) 154, 163; וראו גם: ע"א 765/81 משה עומיסי נ' יעקב חסן, פ"ד לט(1) 556 , 560). ראוי הוא שבית המשפט יגלה במהלך קדם המשפט "מעורבות ויוזמה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית - 1995, 457), ובכללן מתן פסק דין (במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה - תקנה 143 (9) לתקנות סדר הדין האזרחי) או סעד זמני (תקנה 143 (4)), אם סבר בית המשפט כי התיק בשל לכך, ואין בדיון נוסף במסגרתו כדי לשפוך אור נוסף על הפרשה. ודוק: כל זאת ללא צורך בבקשת בעל דין (תקנה 144)".

הש' גרוניס קבע בהזדמנות אחרת  כי -

" יש לשים לב כי התקנה מדברת על מתן פסק דין המקבל את התביעה ולא על פסק דין הדוחה את התביעה. הדבר עולה בבירור מן האמירה שבית המשפט רשאי ליתן פסק דין אם נתברר שלנתבע אין הגנה". (רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס ואח' נ' כנ"ר בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (פורסם בנבו)).

הש' לוין ציין בע"א 680/87  המגן חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף אליהו, פד"י מ(4)154,163 ש:

" נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות, כי ניתן היה ליתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט, שכן לא נותר עוד במה לדון בהמשך, כי הרי הכול כבר נתלבן" (שם, 163).