פסק-דין בתיק א 14031/05

זוהי תביעה בגין תאונת דרכים בצומת. מכונית שבבעלות התובעת התנגשה עם אוטובוס בתוך הצומת. גרסת עד התביעה במשטרה הוגשה בהסכמה מסוייגת וזה עיקרה: הוא נסע במהירות 60 קמ"ש, התקרב לצומת שבו הרמזור לא עבד (היתה שעת בוקר מוקדמת והרמזור הבהב). את דרכו הורה תמרור "האט ותן זכות קדימה". הוא  הוריד את מהירות נסיעתו  ונכנס לצומת במהירות 25- 30 קמ"ש כשהוא נוסע בנתיב האמצעי משלושה. כשנכנס לצומת היה הצומת פנוי. כשהגיע לאמצע הצומת לאחר שעבר כ-10 מ', פגע אוטובוס שהגיע מימינו בכנף האחורית הימנית של מכוניתו. הרכב נעצר בעמוד רמזור שמימין הצומת. בעקבות הפגיעה הסתובב הרכב.

הנתבע 1 נהג באוטובוס,  העיד, שהוא  הגיע לצומת במהירות  20- 30 קמ"ש כשלו זכות הקדימה. רכב שהגיע במהירות גבוהה מצד שמאל ושבו הבחין סמוך מאוד לפני התאונה, פגע באוטובוס לאחר שזה הספיק לעבור מטרים ספורים לתוך הצומת. להערכת העד נסעה המכונית הפרטית בנתיב האמצעי  החוצה את דרכו ואילו הוא נסע בנתיב הימני ביותר.

המכוניות צולמו זמן קצר לאחר התאונה בקרבת מקומות עצירתן. הוגש תרשים של בוחן התנועה של המשטרה שתיעד ממצאים שונים. למרות זאת פיענוח התאונה ספקולטיבי מאוד. סימני מריחת צבע אדום בכנף הקדמית הימנית של המכונית מתאימים לסימני גירוד צבע בחזית האוטובוס. מסלול התנועה של המכוניות אחרי הפגיעה נותר לא ברור.

הנתון היחיד שלגביו יש ודאות יחסית הוא מיקום התאונה בתוך הצומת. האוטובוס הספיק להתקדם לתוך הצומת אך מעט כאשר התנגשה חזיתו במכונית. הוא הספיק לחצות את שטח הצומת שעד המסלול החוצה את נתיבו ועוד נתיב אחד ממנו - מטרים ספורים בלבד. לעומתו, מכונית התובעת הספיקה לחצות את שטח הצומת החוסה מאחורי אי התנועה, את רוחבם של מסלול שלם, אי התנועה שבין המסלולים והנתיב שלשמאל האוטובוס. נהגה העריך במשטרה את התקדמותו לתוך הצומת ב-10 מטרים (וזו כנראה הערכת חסר). נהג האוטובוס העיד שהספיק לראות את המכונית ממש לפני הפגיעה. בוחן התנועה לא  צייר בתרשים סימני בלימה כלשהם.

לאוטובוס היתה זכות קדימה בצומת (מכח תמרור וגם בשל כיוון הגעתו לצומת). זכות קדימה, היא  הזכות של  הנהג שלא לשנות מהתנהגותו עקב הפרעה - לרבות הזכות שלא להדרש להאט, לבלום, או לסטות כדי למנוע תאונה. הופעת מכונית התובעת לרוחב נתיב האוטובוס נטלה מנהג האוטובוס את זכות הקדימה. בכך אשם נהג מכונית התובעת בתאונה.

האם ניתן לייחס אשם גם לנהג האוטובוס? סימני מריחת הצבע האדום בכנף הקדמית של המכונית הפרטית מתאימים לגירוד הצבע בחזית האוטובוס. מסתבר שבמהלך התאונה חצתה המכונית הפרטית את נתיב האוטובוס והמשיכה בתנועה הלאה תוך איבוד שליטה ונזקים נוספים. הדבר התרחש במהירות גדולה בהרבה מהמהירות של 20 או 30 קמ"ש שעליה העיד נהג המכונית הפרטית במשטרה. זאת אני למד הן מהעובדה שהמכונית הספיקה לחלוף על פני חזית האוטובוס המתקדם בלי שנרמסה על ידו והן מהמשך תנועותיה הפרועות אחר כך.

על מנת להעריך מה יכול היה נהג האוטובוס לעשות כדי למנוע את התאונה, נמצא את נקודת הזמן האחרונה שבה יכול היה למנוע את התאונה - נקודת האל-חזור:

לפחות 1.05 שניות עוברות מרגע שעינו של הנהג איתרה סכנה ועד שמערכת הבלימה של הרכב מתחילה להגיב על לחיצת הדוושה. התאונה התרחשה בשעת בוקר מוקדמת. סביר להניח שזמן התגובה של נהג האוטובוס בנסיבות כאלה איטי מהרגיל.  בכל זאת אתבסס על האומדן השגרתי (והשמרני) של 1.05 שניות.

זמן נוסף יעבור מתחילת הבלימה ועד שהאוטובוס יעצור. אורכו תלוי במהירות נסיעת האוטובוס. לא סביר שהאוטובוס נכנס לצומת במהירות 20 - 30 קמ"ש, כפי שהעריך נהגו. להלן אציג שתי חלופות (ושתיהן במהירויות נסיעה לגיטימיות בנסיבות הענין) המבוססות על ההנחה שתנאי החיכוך בכביש היו מיטביים (מקדם חיכוך 0.75):

א. אם האוטובוס נסע במהירות  40 קמ"ש הוא יעצור תוך 1.55 שניות שבמהלכן יעבור  9 מטרים.

ב. אם האוטובוס נסע במהירות 30 קמ"ש הוא יעצור תוך 1.15  שניות שבמהלכן יעבור 5 מטרים.

בנתונים אלה, נקודת האל-חזור היתה 2.2 שניות או 2.6 שניות לפני התאונה. היכן היתה אז המכונית הפרטית?

מנקודת האל-חזור נסע נהג מכונית התובעת, לפי אומדניו הצנועים מאוד במהירות של 25- 30 קמ"ש (7-8 מטרים לערך בשניה), דהיינו, הוא הספיק לנסוע מרחק 15-21 מטרים. המשמעות: בנקודת האל-חזור עדיין לא  נכנסה מכונית התובעת לצומת. כשהגיע לנקודת האל-חזור יכול היה נהג האוטובוס לזהות רק מכונית המתקרבת לצומת בנסיעה איטית. זו בודאי לא סיבה סבירה לנהג הנהנה מזכות קדימה לשער קיום סכנה ולעצור את רכבו.

איני סבור שנהג מכונית התובעת נסע במהירות כה נמוכה. מהטעמים שציינתי סביר מאוד, שנסע במהירות גדולה הרבה יותר. המשמעות היא, שבנקודת האל-חזור היה נהג מכונית התובעת מרוחק מאוד מהצומת. אפילו נסעה מכונית התובעת רק במהירות של 54 קמ"ש (דהיינו 15 מטר בשניה), היא הספיקה לעבור עד התאונה  33-39 מטרים. משמע, ברגע האחרון שבו יכול היה נהג האוטובוס למנוע את התאונה עדיין היה נהג המכונית הפרטית  עשרות מטרים לפני הצומת. קשה לומר על נהג האוטובוס שנכנס לצומת בנסיבות כאלה שעשה מעשה בלתי מקובל, או לא זהיר.

התחשיבים שערכתי מדגימים את הקושי לייחס לנהג האוטובוס אשם בהתרחשות התאונה. העובדה שאין בראיות בסיס להערכה מדוייקת יותר פועלת כאן לרעת התובעת - שעליה הנטל להוכיח את אשמו (ואפילו אשמו התורם) של נהג המשאית. לאור זאת אני דוחה את התביעה. אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום ל' בסיוון התשס"ו  26 ביולי 2006 בהעדר הצדדים.

ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: