פסק-דין בתיק א 1385/06

התובע, יליד 1960, הועסק על ידי הנתבעת 1 משך שנים אחדות ובמועד הרלוונטי היה בתפקיד מסגר ואיש תחזוקה. ביום 11.11.02 נפגע התובע, במהלך עבודתו, שעה שנתבקש על ידי מנהל העבודה להחליף אחד משני מנועי הוויברציה המותקנים במגרסות אצל הנתבעת 1. התובע נפגע תוך כדי החלפת המנוע, ונחבל בכף ידו השמאלית. תביעתו בתיק דנא הוגשה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הנ"ל. 

התובע היה באי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 8.12.2002. המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכות זמנית בשיעור 30% לתקופה החל מיום 9.12.02 וכלה ביום 6.6.03. מאותו מועד ואילך הוכרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5%.

ב"כ הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 אם כי ב"כ הנתבעות עמד על כך שפסק הדין יהא מנומק. אין בדעתי לפרט בהרחבה הנמקות הכרעתי ואסתפק בהבאת עיקרי השיקולים שהנחו אותי בממצאיי. כבר נפסק בעבר כי פסק דין הניתן על דרך הפשרה אינו חושף, בדרך כלל, את השיקולים העומדים ביסודו שהם שיקולים מורכבים בעלי אופי מיוחד שאינם ניתנים למדידה. ברע"א 3876/01 פלסט בע"מ נ' שטרית, דינים עליון סא, 957 נקבע כי:

"בית המשפט הדן שלא על דרך הפשרה, חזקה עליו שהוא פוסק בראש וראשונה על פי הדין שהוא מיישם על העניין שלפניו. עם זאת, אין הוא מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו במידה שהדין אינו מציב גבולות לכך - גם שיקולים ראויים אחרים, שהם בעיקר שיקולים אנושיים ומוסריים העולים מתוך הנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים. במלים אחרות, שיקול דעתו מבוסס הן על הדין והן על אותם שיקולים, כאשר הבכורה היא, כמובן, לשיקולי הדין".

גם שיקול דעתו של בית המשפט המכריע על דרך הפשרה מבוסס הן על הדין והן על אותם שיקולים אנושיים מוסריים העולים מן הנסיבות של המקרה העומד בפניו, אלא שלשיקולי הדין אין כאן בכורה. עמד על כך בית המשפט בע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר פ"ד נט(6), 421 ,עמ' 427-428 בקבעו:

"ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו" (ראו דברי בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 349; וראו גם, בין היתר, ע"א ‏234/87 נסאר נ' נסאר, תק-על 91(1) 553; ע"א ‏757/88 ברמן נ' אילון חברה לביט בע"מ, תק-על 90(3) 656; מאמרי "'אחד לדין ואחד לפשרה' - על פשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה" שערי משפט ג (תשס"ב) 13, 20 - 22 והאסמכתאות שם; וכן ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 155)".

לגופם של דברים, בחנתי את תחקיר האירוע שנערך על ידי הנתבעת 1 ביום 12.11.2002 ולא מצאתי כי יש בו כדי לפטור את הנתבעת מכל אחריות. נכון הוא שהתובע קיבל תדרוך בטיחות ממנהל העבודה, בשים לב לכך שמדובר היה בעבודה שאינה שגרתית. יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור ולשחרר את הנתבעת מחובתה להנהיג ולאכוף שיטות עבודה בטוחות. די אם אפנה לדבריו של מנהל העבודה מר דב רוזנבלום כפי שצוטטו בתחקיר בהם הודה כי בשלב הראשון נכח במקום וכי טעה שעה שבחר לעזוב לצורך הכנת השלב הבא בתהליך תיקוןהמכונה. אכן, אילו נכח מנהל העבודה במקום, אפשר ותאונה זו היתה נמנעת. אין צורך להכביר מלים על  חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדיו ועל המגמה שהשתרשה בפסיקת בית המשפט העליון לפיה יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות ולהקל במידה רבה עם העובד ביחס לרשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה (ראו לדוגמא: 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3), 345; ע"א 663/88  שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ  פ"ד מז(3), 225). לא מצאתי מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי בנסיבות המקרה. העובדה שהוא אישר בתחקיר הנ"ל כי אילו ידו השמאלית לא היתה בצד של המנוע ברגע הקריטי, סביר להניח שהתאונה לא היתה מתרחשת, אין בה כדי לאושש את טענת האחריות אותה מבקשות הנתבעות לייחס לו. בהקשר זה אפנה לפרק המסקנות באותו תחקיר, שם נאמר כי סיבת התאונה אינה מהירות או פזיזות וכי כמעט כל הכוונים מצביעים על שיקול דעת לא נכון באופן הנחת היד בחלק העליון של המנוע . דומה כי דווקא נוכחותו של מנהל העבודה במקום אפשר ויכולה היתה למנוע את התאונה ולמנוע שיקול הדעת השגוי שהופעל בידי התובע. בע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' , פ"ד מב(1), 415  נקבע בעמ' 425-426 כי:

"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשרותו זה נפגע - עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

ובע"א 7/65 ,5/65, המוסד לבטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ וסלומון אנג'ל נגד הגל ואח', פ"ד י"ט (3) 205 נקבע מפי השופט לנדוי (כתוארו אז) בעמ' 211-212 :

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים ..."

על יסוד מקבץ האמור, אני קובע כי בנסיבות המקרה דידן יש להטיל את האחריות להתרחשות התאונה לפתחה של הנתבעת ואין יסוד לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי.

אשר לשיעור הנזק - כאמור היה התובע באי כושר מלא עד ליום 8.12.02. לאחר מכן הוכרה לו נכות זמנית בשיעור 30% עד ליום 6.6.03 ומאותו מועד ואילך עמדה נכותו על 5% לצמיתות. בהתחשב בנתונים אלה, ובמכלול הנסיבות אני פוסק לתובע את הסכומים שלהלן:

כאב וסבל -                                           20,000 ש"ח.

הפסד השתכרות לעבר -                                     12,000 ש"ח.

הפסד כושר השתכרות (גלובלי) -                        40,000 ש"ח.

הוצאות ועזרה (גלובלי) -                        2,000 ש"ח.

______________                                ________

סה"כ                                                    74,000 ש"ח

בניכוי תשלומי מל"ל (משוערכים)                        41,306 ש"ח