פסק-דין בתיק א 13658/05

התביעה שבפני הוגשה בסדר דין מהיר ולפיכך, כמצוות תקנה 214 טז (ב) פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.

ביום 26.8.04 נסע הנהג ברכב התובעת (להלן, למען הנוחות, יכונה: "הנהג" או "התובע") מכיוון בית ליד לכיוון כפר יונה. לטענתו,סמוך לאחר השעה 7:15, הוא נסע מאחורי רכב הנתבע, שניהם בנתיב הימני. לפתע, עצר הנתבע עצירת פתע והתובע - מאחוריו. כאשר נוכח שהנתבע לא מתקדם, החליט לעקוף אותו מצד שמאל, אותת, ובעודו יוצא לעקיפה, לנתיב השמאלי הפנוי, החל הנתבע נוסע לאחור. אז פגע הנתבע בצד ימין של רכב התובעת, בשתי הדלתות ובכנף האחורית.

לטענת הנתבע, רכבו היה בנתיב הימני, בעצירה ברמזור אדום, כאשר רכב התובע משמאלו. כאשר עמדו ברמזור ראה כי ברכב התובע, יש נזקים בדלתות רכבו מצד ימין. בהמשך כתב ההגנה כותב הנתבע כי רכבו עמד בנתיב הימני ומאחוריו נסע רכב התובע. לפתע ביצע התובע עקיפה משמאל של רכב הנתבע וגרם לתאונה במזיד, על מנת "להוציא" מחברת הביטוח את תיקון צד ימין של הרכב, שהיה פגוע לפני כן. לטענת הנתבע, התאונה אירעה בשעה 20:30 ולא בבוקר, כטענת התובע.

ביום 3.4.05 התקיים דיון בפני כב' השופטת פלינר. ב"כ התובעת והעד מטעמה התייצבו, אך הנתבע לא התייצב בשעה היעודה, ובהמשך, כאשר הגיע הנתבע, התברר שאירעו עיכובים בכביש. לפיכך, נדחה הדיון להיום והנתבע ביקש מב"כ התובעת לזמן לעדות הן את הנהג, הן את המצהירה מטעם חברת הביטוח והן את השמאי מטעם התובעת.

בדיון שבפני, ביום 10.1.06, העלה הנתבע טענות מקדמיות שונות, אותן דחיתי כמפורט בפרוטוקול. בסופו של דבר, הנהג והשמאי נשמעו מטעם התובעת, והנתבע עצמו העיד כעד יחיד מצידו. הנהג ברכב התובעת עמד על גרסתו, המופיעה בטופס ההודעה לחברת הביטוח ( ת/3). לטענתו, התאונה אירעה בבוקר, והוא נסע בגפו בכלי הרכב. עדותו הייתה אמינה, רצופה ויצוין כי לנהג התובעת אין עניין כלכלי בתוצאות התביעה דנן, מאחר שתמה התחשבנותו עם חברת הביטוח, התובעת, זה מכבר. הנתבע, אשר לא היה מיוצג, חקר חקירה נגדית ארוכה את הנהג, וניסה לקעקע את גרסתו, אך הנהג - למרות שהעברית אינה שגורה בפיו היטב, עמד בחקירה הנגדית על מלוא גרסתו.

הנתבע חקר גם את השמאי מטעם התובעת. השמאי בדק את רכב התובעת ביום 30.8.04, 4 ימים לאחר התאונה והנתבע ייחס לכך חשיבות רבה. השמאי הסביר מדוע הוא מייחס את כל הנזקים המופיעים בחוות דעתו, לפגיעה טרייה ושולל את הטענה כי מדובר בנזק ישן. הוא הבהיר, לשאלות הנתבע, כיצד הפגיעות בדלת מתיישבות עם גובה הפגוש האחורי ברכב הנתבע (כפי שרואים בתמונות נ/1 ונ/2) והסביר כי הדבר מתיישב היטב עם הנזקים הנראים בתמונות ת/1 של רכב התובעת. הוא גם ציין כי הנזקים ברכב התובעת מתיישבים היטב עם גרסת הנהג לתאונה, כפי שנמסרה לו. השמאי העיד בצורה ברורה, אחידה ומהימנה, ונתתי אמון מלא בדבריו ובהסבריו.

אף הנתבע עצמו העיד. לטענתו, עם התובע במועד התאונה היה אדם נוסף ברכב, אדם צעיר, אשר ניגש אליו ואמר לו שפגע ברכב התובע. האדם הצעיר נראה מאיים ולפיכך, לנוכח רמיזות מצד אותו אדם, שיבולע לנתבע אם לא ימסור את פרטיו - נאלץ לעשות כן. לטענתו, חשש שאלמלא ימסור את פרטיו, אותו אדם יזיק לו. לטענתו, דברים אלה לא נכתבו בכתב ההגנה, גם זאת - מחשש שמא אותו צעיר ימצא אותו ויפגע בו. לדבריו, לא היה כל מגע בין כלי הרכב שלו ושל התובעת, וכל התאונה אינה אלא פרי נסיון של התובע להוציא מחברת הביטוח פיצוי בגין נזקים קודמים.

לאחר ששמעתי את כל העדויות ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, אני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. גרסת התובעת הייתה אחידה למן הודעת המבוטח, ת/3, המשך בכתב התביעה, וכלה בעדות נהג התובעת בבית המשפט. אין זכר בגרסה לקיומו של אדם נוסף, והדעת נותנת, שאילו היה אדם נוסף ברכב, היה הנהג מציין עובדה זו בהודעתו לחברת הביטוח, לתמיכה בגרסתו, והאדם היה מזומן לעדות.

גרסת הנתבע, לעומת זאת, הלכה, השתנתה והתפתחה הן בתוך סעיפי כתב ההגנה, והן בדיון שבפני. תחילה טען הנתבע בכתב הגנתו, כי רכב התובעת עמד לצידו ברמזור (על מנת להסביר כיצד ראה שיש נזקים בדלת הימנית). בסעיף אחר בכתב ההגנה נטען, כי רכב התובעת נסע מאחוריו ועקף אותו מצד שמאל. בכתב ההגנה, נטען כי אירעה תאונה, אלא שזו הייתה מכוונת מצד נהג התובעת, על מנת להוציא את הפיצוי בגין הנזקים מחברת הביטוח. בדיון שבפני נטען, ש לא הייתה תאונה כלל ולא היה מגע בין כלי הרכב, והסיפור הבדוי נועד להצדיק את הנזקים בצד ימין, על מנת לקבל פיצוי מחברת הביטוח. בכתב ההגנה, אין זכר לאדם הנוסף שכביכול היה עם התובע ברכב, ואשר בגלל נוכחותו והפחד ממנו נאלץ הנתבע למסור את פרטיו לתובע. בדיון שבפני, קיבל אדם זה, מקום מרכזי. יצוין, כי הנתבע העלה את דבר קיומו לראשונה במסירת גרסתו שלו, ולמרות שחקר את נהג התובעת חקירה נגדית ארוכה, לא שאל ולו שאלה אחת, לגבי קיומו של אדם נוסף בכלי הרכב. בנוסף, גרסתו של הנתבע לעניין שעת התאונה נסתרה בדברים אחרים שאמר, ובאופן כללי ניתן לומר, כי הרשום מעדותו היה פחות אמין מהרושם שהותיר בעדות נהג התובעת.

מאחר שלא מצאתי סתירה של ממש לראיות התובעת, להבדיל מטענות בעלמא שנטענו ללא כל בסיס על ידי הנתבע, ששינה גרסתו מספר פעמים, אני מגיעה למסקנה כי התביעה הוכחה כדבעי, על כל רכיביה. אין בעיני חשיבות לכך שרכב התובעת נבדק ארבעה ימים לאחר התאונה ולא למחרת, לאור הסברי השמאי, כי מדובר בנזקים טריים, המתיישבים עם גרסת נהג התובעת לאופן קרות התאונה.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובעת סך של 4,416 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד מיום הגשת התביעה 27.1.05 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובעת, הוצאות משפט, הכוללות אגרה בסך 277 ש"ח, שכר בטלת העד עבור שני דיונים בסך 400 ש"ח, שכר טרחת השמאי שזומן לעדות לפי בקשת הנתבע בסך 850 ש"ח + מע"מ, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 781 ש"ח כולל מע"מ כדין.

ניתן היום י' בטבת, תשס"ו (10 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.                                                                               

מיכל  ברק-נבו,  שופטת

קלדנית: אורה ש. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: