פסק-דין בתיק א 1363/96

1.         התובעת, חברת זנד טל מכוני תערובת בע"מ (להלן: זנד, או התובעת) עוסקת בהכנת תערובת לעופות ומכירתה למגדלי העופות בארץ. הנתבעות 2 ו- 3, עוסקות ביבוא תבואה, מספוא וכן גרעיני דורה (או בשם אחר, סורגום) (להלן: שתי הנתבעות יחד ייקראו היבואניות, ולחוד ייקראו- צנציפר והקבוצה הירושלמית). הנתבעת הראשונה, אררט חברה לביטוח בע"מ, הנה המבטחת של התובעת על-פי פוליסת חבות המוצר (להלן: אררט).

2.         בטרם אתייחס לעובדות ולטענות הצדדים אציין, כי המחלוקות בין הצדדים הנן כמעט בכל דבר ועניין, דבר המקשה על סיכום העובדות.

3.         כפי שעולה מטענות הצדדים, בעיקר מהתובעת, המקרה דנן נסב סביב חומר בשם "טנין", שלפי טענתה, הימצאותו בערכים גדולים הופכת אותו לחומר רעיל. המומחים של הצדדים מסכימים כי "טנין" הנו חומר המצוי בדורה באופן טבעי. זהו מוצר מטבולי הנוצר בתוך הצמח ומתרכז בגרגירי הדורה. ניתן למצוא "טנין" בשעורה, בשעועית ובאפונה, אך לא בתירס או בחיטה (עמ' 3 לחוו"ד של יוחנן רולף, תזונאי מומחה מטעם התובעת; עמ' 2 לחוו"ד של השמאי גרטל, אשר הוכן על ידי ד"ר כפרי, תזונאי התובעת; ראה גם עמ' 2 לחוו"ד של פרופ' ניר מטעם צנציפר). המומחים חלוקים, בין היתר, בעניין האפשרות של הפגת או הפחתת השפעתו הרעילה של ה"טנין". על פי פרופ' ניר, דרושה תקופה לא של שבועות אלא של חודשים (עמ' 558 לפרוט' ש' 15 - 559, ש' 2). בקביעה זו הוא מסתמך על כך "שמישהו מצא את הדבר הזה" (עמ' 558, ש' 17). מנגד, איתי רון, מנהל שיווק ורכש בשותפות על צנציפר מציין, כי תקופת צינון איננה קיימת ואינה מוכרת לו (עמ' 602, ש' 16).

מכל מקום, לטענת התובעת (סעיף 6 לסיכומיה), עקב מחסור בדורה, סחורה ספציפית זו לא עברה את "תקופת הצינון" הראויה ושווקה בכל זאת.

4.         בתקופה שבין החודשים יוני יולי 1992 (ליתר דיוק מיום 8.6.92), רכשה התובעת מהיבואניות גרעיני דורה, שהיא אחד המרכיבים העיקריים בתערובת מזון לעופות, שהיא עוסקת בהכנתה. לטענתה, הדורה המיובאת מארגנטינה הכילה "טנין" בשיעורים גבוהים. עובדה זו גרמה לנזק כבד למגדלים שהתבטא בכך שהעופות הפסיקו לאכול מהתערובת, סבלו מעוויתות, התנוונות ועצירת הגידול. כתוצאה מכך, מספר רב של עופות מתו.

5.         התובעת טוענת (סעיף 7 לסיכומיה), כי היא הודיעה מיידית לאררט על המצב, וכי עם קבלת ההודעה, מינתה אררט שמאי חקלאי מטעמה (מר יעקב גרטל). השמאי הקים צוות שכלל רופא וטרינר ותזונאי בכיר. לטענתה, הצוות עבר בין הלולים והגיע למסקנה שאכן מקור הבעיה ב"טנין" המצוי בדורה. בנוסף, השמאי העריך את הנזקים לכל לול ולול.

למרות כל זאת, סירבה אררט לשפות את התובעת בגין הנזקים, בעוד הלולנים "פיצו את עצמם" ללא כל בעיה על ידי קיזוז חובותיהם אצל התובעת. התובעת גם פנתה ליבואניות בדרישה לשיפוי, ואולם הן סרבו להכיר באחריותן לאירוע או לנזקים.

6.         במישור היחסים בין התובעת ואררט, טוענת התובעת (סעיפים 10-16 לסיכומיה), כי אררט חייבת לפצות אותה על נזקיה. בין היתר, היא מנמקת זאת בשלושה נימוקים: ראשית, היא מבוטחת בפוליסת ביטוח אחריות מוצר; שנית, המגדלים קיזזו את נזקיהם מחובותיהם אצלה, על סמך ממצאי השמאי מטעם אררט. הם עשו זאת מאחר והם סברו שחברת הביטוח עומדת לפצות את התובעת. היא מבקשת לדחות את טענת אררט, כי כל עוד לא הוגשה תביעה כנגד התובעת (מטעם המגדלים) היא לא זכאית לשיפוי; ושלישית, השמאי שמינתה אררט, הוא בבחינת שלוח מטעמה, ומשזה קבע שהפגם הנו במוצר המכוסה בפוליסה (הדורה) אזי חייבת חברת הביטוח לשפות את התובעת בגין נזקיה. במצב כזה, לא ייתכן שאררט תתנער מאחריותה. לדידה, עמדתה המתכחשת של אררט אינה עומדת במבחני הכיסוי של הפוליסה, ובכך היא הפרה את חוזה הביטוח שביניהן.

לאור זאת, מבקשת התובעת לחייב את אררט, בנוסף לסכומי הנזק, גם בריבית עונשית לפי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (סעיף 28).

7.         במישור היחסים שבין התובעת והיבואניות, סבורה התובעת, כי במקרה זה התקיימו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי יש להעביר את נטל הראייה על שכם היבואניות להוכיח שהן לא התרשלו (סעיפים 19-24 לסיכומים). לפי גרסת התובעת, על היבואניות לספק דורה ראויה לשימוש, כאשר רמת "הטנין" איננה עולה על 0.5%. עליהן לבצע את הבדיקות המתבקשות ולהצהיר על רמות "טנין" בדורה, כאשר לאמיתו של דבר, הן לא הוכיחו כי נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותן על מנת למנוע מצב בו תמצא רמת "טנין" גבוהה בדורה. למעשה, הצהרתן כי הרמה תקינה, התבררה כלא נכונה וזאת לאור בדיקות המעבדה. בכך הן סטו מסטנדרט הזהירות המוטל עליהן. מכאן, היה עליהן לצפות כי אספקת דורה לקויה תגרום לנזק. לדידה, היא הוכיחה שהיבואניות התרשלו בבדיקת רמת "הטנין" בדורה, וכי רשלנותן זו גרמה לעצירת גידולם או למותם של העופות. היא הוסיפה, שמקור הבעיה נמצא בשיעור ה"טנין" ולא בכל חומר אחר בתערובת, או בגורם אחר כגון טמפרטורות הגידול, מחלות, חולדות וכיוצ"ב.

8.         באותה נשימה, שוללת התובעת ודוחה כל טענת התרשלות מצידה (סעיפים 32-35 לסיכומים). הכנת התערובת של התזונאי מטעמה (ד"ר אילן כפרי) נעשית בהתאם ובהסתמך על הצהרת הספק לגבי אחוז ה"טנין" בדורה (שכן בתכנון התערובת, יש להביא בחשבון את אחוז ה"טנין" בדורה, כך שככל שהוא גבוה יותר, יש להפחית את מינון הדורה בתערובת). עד לאותו יום, כלל לא היו בעיות עם הצהרות היבואניות, ולכן לא ניתן היה לצפות תקלה כזו (סעיף 35 לסיכומים).

9.         לעניין הנזק, מאמצת התובעת את הערכתו של השמאי מטעם אררט, אשר בדק את הלולים (סעיף 39 לסיכומיה). הוא העריך את הנזק בסך של 656,925 ש"ח, נכון ליום 24/11/97.

טענות אררט

10.       אררט מעלה טענה מקדמית של התיישנות התביעה נגדה, כאשר כל יתר טענותיה הן חלופיות. באשר לטענת התיישנות, היא מסתמכת על האמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. לפי סעיף זה, תביעת תגמולי ביטוח מתיישנת בתום 3 שנים מיום קרות האירוע הביטוחי. לפי חישובי הנתבעת, הנזקים נגרמו בחודשים יוני ויולי 1992, ואילו התביעה הוגשה רק בחודש מאי 1996 (סעיף 9 לסיכומים).

מוסיפה אררט וטוענת, כי התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה. לפיכך, אין לה תשובה לטענת ההתיישנות (סעיפים 18-19 לסיכומים). יתר על כן, גם בסיכומיה לא התייחסה התובעת לטענה, למעט משפט אחד סתמי בו נאמר: "אין ליתן לנתבעים או מי מהם ליהנות מהזמן שחלף ואל להם לרקוד על שרידי התובעת ולטעון התיישנות" (סעיף 43 לסיכומי התובעת). כאמור, כל יתר טענותיה של אררט הן לחלופין ולמען הזהירות.

באשר ליתר הטענות, אררט מוסיפה, אף שאיננה כופרת בכך שהיא הנפיקה את הפוליסה, כי אין במקרה זה כיסוי ביטוחי ואין עליה חובה לשלם, כפי שהדבר נובע מהפוליסה עצמה. היא מפנה לסעיף 2(א) לפוליסה (ת/4). לפי סעיף זה, אין כיסוי בגין נזק למוצרים הפגומים עצמם. הנזק, שהוא למעשה קיזוז הסכומים, שנעשה על-ידי מי שניזוקו בגין התערובת הפגומה, אם כן, אינו נזק בר-ביטוח ולכן אינו בר-פיצוי (סעיף 31-34 לסיכומים). סעיפים נוספים אליהם מפנה אררט בפוליסה הם: סעיף 2(ב), לפיו היא פטורה מחובה במקרה לפיו החבות נגרמת כתוצאה מפגם אשר נוצר בניגוד לכל דין. בעניין זה היא מפנה לצו הפיקוח על מוצרים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א-1971, שם נקבע, כי אין לבצע עסקאות כאשר העסקה כוללת מספוא המכיל חומרים זרים שהכללתם לא הותרה, או מעל לשיעור שניתן בהיתר. היות שקיומו של היתר כאמור, לא הוכח, פעלה התובעת בניגוד לדין, דבר הפוטר את אררט מאחריות ביטוחית (סעיפים 43-44 לסיכומים).

11.       סעיף נוסף עליו מסתמכת אררט בפוליסה הוא סעיף 10(ד). סעיף זה אוסר על התובעת להציע כל הצעה, התחייבות לתשלום או הודאה, וכן מחייב אותה להימנע מניהול מו"מ בקשר לתביעה כלשהי, ללא הסכמה בכתב מאת המבטח. התובעת הפרה את הפוליסה בכך שהיא ביצעה מספר פעולות בנוגע לתביעה עתידית, ערכה מו"מ עם המגדלים, ובכך הביאה לאותו קיזוז (גם אם בעקיפין) (סעיפים 45-47 לסיכומים).

12.        בתשובה לטענת התובעת, טוענת אררט כי שליחת שמאי מטעמה על מנת לאמוד את הנזקים הנה פעולה שגרתית המתחייבת מקיומו של חוזה ביטוח. ואולם, העובדה שהיו נזקים על פי חוות דעת השמאי אין בה כדי להקים אחריות לפי הפוליסה. אין קשר בין קיומם של הנזקים לבין שאלת חבותה של אררט (סעיף 50לסיכומים).

כהשלמה לתשובותיה כנגד טענות התובעת, מציינת אררט, שגם לגבי הנזק, התובעת לא עמדה בנטל הוכחת נזקיה. העמסת תיק בית המשפט בקלסרים עבי כרס, והטלת מלאכת החישובים על בית המשפט אין בה כדי לצאת ידי חובת הוכחת הנזק, ויש אף לזקוף זאת לחובתה של התובעת (סעיף 66-67 לסיכומים). בנוסף לכך, קיימים סכומים בדו"ח השמאי שלא קוזזו בפועל ע"י המגדלים וספגו את הנזקים בעצמם. היות שכך, לא קמה לתובעת זכות לתבוע את אררט. יתרה מכך, נפלו טעויות רבות ברשימות (שסומנו ת/9) לגבי נתוני הקיזוז וישנם קיזוזים המאוחרים לחודש יוני 1992 ושאינם קשורים במישרין לעניין הדורה הפגומה. קיימים חובות שהם בגדר חובות אבודים, ללא קשר לדורה הפגומה. חלק מהדורה הזו, לאחר שהוחזרה על ידי המגדלים, נמכרה שוב למגדלי בקר, ויש לקחת את הסכומים האמורים בחשבון (סעיפים 76-86 לסיכומים).