פסק-דין בתיק א 13465/01

1.         תביעה זו מקורה בשיק ע"ס של 4,500 ש"ח שהוגש לביצוע על ידי התובע כנגד הנתבעת. לנתבעת ניתנה רשות להתגונן  (בש"א 3182/01) כאשר הנתבעת טענה כי אין היא חייבת כל תשלום על פי השיק מאחר והוא נמסר תמורת התחייבות התובע שאין לו זכות להשתמש בו.

2.         התובע כפר בטענות הנתבעת וטען כי מעבר לזכרון הדברים מיום 27.9.95 נכרת הסכם נוסף בע"פ שבמסגרתו המחאת הבטחון על סך 10,000 ש"ח הוחזרה לנתבעת וכי הנתבעת נטלה על עצמה לשאת בכל התשלומים אשר התחייב ארוסה דאז  ואדם נוסף לשלם לתובע וכן כי הנתבעת מסרה לו בנוסף ל - 6,500 ש"ח במזומן שלוש המחאות בסך כולל של 13,500 ש"ח.

3.         בתיק ניתנו פסקי דין בהעדר התייצבות ובהעדר הגשת סיכומים כנגד כל אחד מהצדדים, פסקי הדין בוטלו לאחר שהוגשו בקשות בהתאם. 

4.         הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם. לאחר שהוגשו הסיכומים הובא התיק בפני.

תחילה למסגרת הנורמטיבית שנקבעה בהלכה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1)  337,  בעניין הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) וכך גם יש להבין לעניין סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד), עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה והיא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב" ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה  נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד כי:

"המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים" (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685)

ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי :

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם ".( ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 )

החידוש בהלכת אגיאפוליס הוא שנקבע שם, מפי השופט אילן, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה: "... בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי"( בעמ' 347 שם ). השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349  שם) הנשיא ברק הוסיף כי " פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם). במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת  החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.

5.         ומן הכלל אל הפרט; לאחר שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ובסיכומיהם ובשים לב לנאמר בזכרון הדברים מצד אחד ובשינוי שנערך בפועל לאחר מכן לעניין סכומי ההפקדה שהיו בידי התובע מאידך, ובשים לב לנטל ההוכחה הקיים כאשר מדובר בתביעה על פי שטר, ששויו המשוערך להיום מגיע לסך העולה על 9,500 ש"ח, וסיכויי הנתבעת להוכיח את טענותיה בנסיבות העניין, אני פוסק לתובע את הסך של  6,400 ש"ח להיום.

6.         אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 6,400 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תעביר לב"כ התובע את הסכום שהופקד בתיק זה ע"ח הסכומים שנפסקו וההפרש ישולם כאמור לעיל. עם ביצוע התשלום יסגר תיק ההוצל"פ נשוא הדיון.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט' באייר, תשס"ה (18 במאי 2005).

קלדנית: דליה ב.ח. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: