פסק-דין בתיק א 13459/01

            מבוא:

1.         זוהי תביעה על סך של 416,444 ש"ח שהוגשה על ידי מר פואד חמדאן (להלן: "התובע") אשר שימש כמפקח מטעם משרד העבודה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") וכנגד מר אילן יוסף אלון (להלן: "הנתבע") בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בעקבות הליך פלילי שהוגש כנגדו על ידי הנתבעת בעקבות תלונה שהוגשה על ידי הנתבע וכן בגין פרסום לשון הרע כנגדו שנעשה על ידי הנתבע.

2.         התובע טוען כי הוא נפל קורבן להליך פלילי המחוסר כל יסוד בו יוחסה לו עבירת קבלת שוחד ואשר ממנו זוכה באופן מלא.

3.         בכתב התביעה בסעיפים 22-18 מייחס התובע לנתבעת רשלנות בניהול החקירה שנעשתה על ידי משטרת ישראל עובר להגשת כתב האישום נגדו, בהגשת כתב האישום כנגדו ובניהול ההליך הפלילי בת.פ. 1086/99 ממנו זוכה בהכרעת הדין.

4.         התובע טוען בכתב תביעתו (סעיפים 27-23) כי הנתבע ביצע כנגדו עוולת נגישה כמשמעותה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הנזיקין") וכן ביצוע עוולת לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, משערך תצהיר ופרסם את הכתבה אשר סקרה את האירוע בעיתון.

5.         הנתבעת טוענת כי כתב התביעה משולל כל יסוד וכי הגשת כתב האישום באותן נסיבות ולאור הראיות שעמדו בפני הנתבעת היתה מחוייבת המציאות וכי בחינת מעשי הנתבעת ושלוחיה, לרבות בהגשת כתב האישום ובניהול ההליך הפלילי כנגד התובע צריכה להיעשות לא כדרך של חוכמה בדיעבד בהינתן התוצאה של הזיכוי, אלא בזמן אמת.

6.         הנתבע טוען כי הגשת תלונה למשטרה אינה מהווה עילה להגשת תביעה בגין נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין וככל שזו נעשתה בתום לב אף אינה מקימה עילה מכוח דיני איסור לשון הרע. באשר לכתבה בעיתון טוען הנתבע כי בכתבה לא פורסם שמו של התובע ובראיות שהובאו בפני ביהמ"ש לא הוכח כי הנתבע הוא שפנה לעיתון ו/או כי אנשים קישרו את הכתבה בעיתון לתובע וכן לא נתבעו נתבעים נוספים כגון ח"כ לשעבר יוסף פריצקי ו/או העיתון שבו פורסמה הכתבה. עוד טוען הנתבע, כי גרסתו הינה אמת וכי ניתנה בתום לב ומתוך אזרחות טובה.

7.         בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתאריכים 15/9/05, 24/10/06 ו-2/5/07 נשמעה עדותם של התובע והעד מטעמו מר מג'ד כחלוני. כן נשמעה עדותם של הנתבע ובתו הגב' הדס אלון. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירי עדות ראשית.

            פסק דינו של כב' השופט הרווי גרובס בת.פ. 1086/99 (להלן: "ההליך הפלילי"):

8.         אין חולק כי התובע זוכה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו.

9.         בהכרעת הדין שניתנה על ידי כב' השופט הרווי גרובס ביום 29/10/00 בתום סיכומי המאשימה קבע השופט כדלקמן:

"החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק הכרעת דין תישלח תוך 30 יום מהיום לצורכי הערעור מניין הימים מתחיל מיום קבלת הכרעת הדין המנומקת".

10.        בהכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 ציין כב' השופט הרווי גרובס כי החליט לזכות את התובע זיכוי מלא ולא כפי שצויין בפרוטוקול מיום 29/10/00 לפיו הזיכוי הוא מחמת הספק.

11.        נימוקי הזיכוי של התובע בהליך הפלילי פורטו בסעיף 4(א) להכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 כדלקמן:

"הכלל הקובע והוא זה אשר ינחה את בימ"ש זה הוא: כי כאשר ניצבות לפני ביהמ"ש שתי אפשרויות עובדתיות, האחת המובילה להרשעתו של הנאשם והאחרת המצדיקה את זיכויו, כאשר שתיהן סבירות ומתקבלות על הדעת על פי חומר הראיות, תועדף הגרסה הנוחה יותר לנאשם".

            בסיכום הכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 שב כב' השופט הרווי גרובס וציין כדלקמן:

"לסיכומו של דבר מסקנתי מכל האמור היא שקיימות ספקות בעמדת המדינה, וזכותו של הנאשם להנות מספקות אלה קל וחומר כאשר גרסתו היתה עקבית ומשכנעת".

            הסתמכות על ממצאי הכרעת הדין:

12.        לנוכח נסיונות חוזרים ונשנים מצידו של התובע להסתמך על ממצאי הכרעת הדין בהליך הפלילי וזאת גם בניגוד להחלטתי מיום 15/9/05 (עמ' 11 לפרוטוקול), אשוב ואציין כי ההסתמכות בהליך אזרחי על ממצאי פסק דין יכולה להיעשות אך ורק במסגרת התנאים הקבועים בסעיף 42(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על פי כללים אלה נקבע, בין היתר, כי על פסק דין המבקשים להסתמך עליו בהליך אזרחי חייב להיות מרשיע וחלוט. לפיכך פסק דין מזכה אינו יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי.