פסק-דין בתיק א 133119/01

התובע, עורך דין במקצועו, התבקש על ידי הנתבעת לייצגה בהליכים  בתיק

עז' 9920/01, בעניין ביטול צוואת אימה של המנוחה שהתבקשה על ידי הנתבעת (סעיפים 1, 2 ו 4 לתצהיר הנתבעת; סעיף 2 לתצהיר התובע; להלן: "תיק העזבונות").

על פי הסכם שכ"ט שנכרת בין התובע לנתבעת, התחייבה האחרונה לשלם לתובע את שכרו עד לסך של -.10,000 $ + מע"מ [ נספח א' לתצהיר התובע; סעיפים 8 ו 10 לתצהיר הנתבעת (להלן: "ההסכם") וכן מכתב הנתבעת נספח ב' לתצהיר התובע  ].

נכון ליום הגשת התביעה שולם על ידי הנתבעת לתובע סך של  -.3,282 $ ומע"מ, סה"כ -.3,840 $ (מכתב התובע נספח ה' לתצהירו, סעיף 10 הנ"ל לתצהיר הנתבעת).

אין חולק עוד שלקראת ישיבת קדם המשפט בעניין הנ"ל, זכה התובע לקבל מהנתבעת מכתב פיטורין (נספח ד' לתצהיר התובע סעיף 16 לתצהיר הנתבעת).

סיבת הפיטורין היא נושא נפרד למחלוקת בין הצדדים שעלה לדיון בתביעה שהוגשה על ידי הנתבעת בתיק אז' 186274/02 (להלן: "התיק השני").

התיק השני אוחד לדיון יחד אם התיק נשוא החלטה זו אולם התובענה בו הופסקה לבקשתה של הנתבעת, מסיבות שאין צורך לפרטן כאן, כאמור בהחלטתי מיום 11.3.2003 שבתיק השני.

נותרה שאלת שכר הטרחה המגיע לתובע בגין שירותיו בלא קשר לתביעותיה או טענותיה של הנתבעת.

התובע העמיד את תביעתו על הסך של -.22,000 ש"ח, כפי המוגדר על ידיו בכתב תביעתו "לצורכי אגרה", סכום שב"תרגום" דולרי עומד על סך של כ -.4,800 $ ואני מניח שסכום זה כולל מע"מ, הואיל והוא נתבע כסכום חד.

למרות שהסכום הנתבע נקבע כך לצורכי אגרה, נראה שהתובע אינו מניח שמגיע לו מלוא שכר הטרחה כפי ההסכם (הגם שצרוף הסכומים, זה שהתקבל וזה שנתבע מגיע כמעט למלוא השכר) מכך שהשירות לא  הושלם והוא טוען למעשה ל"שכר ראוי" או כפי שנרשם על ידיו ל"שכר הוגן" (סעיף 16 לתצהיר התובע)

התובע והנתבעת הביאו בתצהיריהם נתונים שונים וסותרים על כמות העבודה שהושקעה או לא הושקעה על ידי התובע שאיני רואה צורך להידרש להם במלואם, כפי שיובהר להלן; נראה שמקובל על שני הצדדים שעל בית המשפט לאמוד את שכרו הראוי של התובע לפי שיקול דעתו ולצורך כך הובאו אותם נתונים.

נושא אומדן שכר טרחתו של עורך דין נדונה על ידי בתיק אז' 40927/97 עו"ד פיין נ. איסרוביץ' (לא פורסם) שם נאמרו על ידי הדברים הבאים:

"...שאלה היא  האם יכול בית המשפט לפסוק את הדין, על פי ידיעתו ועל פי אמדנו, ויאמר כי אם לא כך יהיה, אין לתובע קנה מידה לתביעתו...סבור אני, כפי שלהלן, כי כשם שיכול בית המשפט לעשות שימוש בידיעותיו בכל האמור לעיל בדבר השימוש או אי השימוש בתעריף לקביעת שכר הטרחה בהגשת בקשה למתן צו ירושה, כך יכול הוא לעשות שימוש בידיעותיו בכל הדרוש לקביעת שכר הטרחה הראוי.

ב"פס"ד ביניש" (ע"א 136/92, ביניש -עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד"י מז5 עמ' 114) נקבע כי שיעורו של השכר הראוי לעורך דין אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על נתונים וראיות שהובאו לפניו (שם בעמ' 125).

עוד נאמר שם (עמ' 126) כי "עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלבנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך נסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי".

נראה לי, בכל הכבוד, שאין לתת לדברים אלו משמעות גורפת מעל לזו שהתכוונו, ככל המסתבר, השופטים הנכבדים.

הקביעה הראשונה מתבססת על האמור בפסה"ד ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית בע"מ נ' הורשפלד, פד"י מג1 עמ' 160 בעמ' 165 (להלן: "פס"ד דנו").

אלא, שבמקרה שנדון ב"פס"ד דנו", לא נטען כלל בכתב התביעה לשכר ראוי, לא הובא כל נתון עובדתי רלבנטי לקביעת השכר הראוי; לראשונה הועלתה הבקשה לחיוב בשכר ראוי שם במסגרת סיכומי הטענות באורח שכונה על ידי בית המשפט שם כ"סתמי ולאקוני".

על כן, לא נראה לי כי האמור שם וב"פסה"ד ביניש" בעקבותיו, ככל הנוגע לקביעה זו, שולל אפשרות של קביעת שכר על ידי בית המשפט בדרך של אומדן, כפי שהוא יכול לעשות במקרים מתאימים (וראה להלן).