פסק-דין בתיק א 132/98

1.       בתביעתם שלפני עותרים התובעים לכך שהנתבעים יחויבו לפצותם עבור נזקי גוף, שנגרמו לתובעת מס' 1 (להלן - " התובעת") בעקבות ניתוח קיסרי שנעשה לה בתאריך 2.11.92 במרכז הרפואי ע"ש ד"ר הלל יפה בחדרה.

לטענת התובעים, הניתוח נעשה ברשלנות, ובעקבותיו איבדה התובעת את יכולתה ללדת ילדים בעתיד, והיא לקתה בנכות נפשית.

2.       לתובעים ארבעה ילדים. הבן הבכור איוב נולד בשנת 1986, הבן אלמועתאסם נולד בשנת 1987, הבן מונתסאר נולד בשנת 1988 והבת זהרא נולדה בתאריך 2.11.92.

          במהלך לידתם של הבנים איוב ואלמועתאסם נעשה שימוש בשולפן ריק, הבן מונתסאר נולד בלידה רגילה והבת זהרא נולדה בניתוח הקיסרי, הוא הניתוח מושא התביעה שלפני.

3.       הבת זהרא נולדה במשקל 4,100 ק"ג, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי נוכח גודלה כעובר, ההחלטה לילדה בניתוח קיסרי הייתה החלטה נכונה (וראה סעיף 3 לסיכומי ב"כ התובעים).

4.       הניתוח הקיסרי נעשה לתובעת במחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי ע"ש דר' הלל יפה בחדרה. המנתח הראשי היה הנתבע מס' 3, אשר עד לאותה עת צבר 40 שנות ניסיון, וביצע מאות רבות של ניתוחים קיסריים. ליד הנתבע מס' 3 סייע הנתבע מס' 4, שבאותה עת היה מתמחה ברפואת נשים.

להשלמת התמונה אציין, כי הנתבע מס' 5 שימש כמנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי ע"ש ד"ר הלה יפה, ולטענת התובעים בכתב התביעה הוא "אחראי באחריות שילוחית למעשי עובדיו ו/או צוות הרופאים העובד במחלקתו ותחת פיקוחו ו/או הצוות הרפואי כולו".

כבר בשלב זה ארשה לעצמי לקבוע, כי אין אני מקבל את טענת התובעים בדבר אחריותו השילוחים של הנתבע מס' 5 למעשי הנתבעים 3 ו- 4. גם אם הנתבע מס' 5 ממונה על הנתבעים 3 ו- 4 מהבחינה המקצועית והמנהלית, אין הנתבע מס' 5 מעבידם. הנתבעים 3 ו- 4 הם עובדי הגוף המפעיל ומנהל את בית החולים, ובמקרה שלפני גוף זה הוא מדינת ישראל (הנתבעת מס' 2). על כן, אם קיימת רשלנות במעשיהם של הנתבעים 3 ו- 4, כי אז הנתבעת מס' 2 נושאת באחריות השילוחית למעשיהם ולא הנתבע מס' 5.

5.       במהלך הניתוח הקיסרי, ביצעו הנתבעים 3 ו-4 חתך בדופן הקדמי ברחמה של התובעת, בסיגמנט התחתון. לטענת התובעים, לאחר הוצאת הילוד, ובמהלך תפירת הרחם, תפרו הנתבעים 3 ו- 4 בטעות את הדופן הקדמי של הרחם לדופן האחורי. עקב כך נוצרה הידבקות ברחם, ובשל כך התובעת לא תוכל עוד ללדת ילדים.

6.       להוכחת אחריות הנתבעים סומכים התובעים את תביעתם על חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר, מומחה לגניקולוגיה ומילדות (מוצג ת/1). לדעת פרופ' שנקר, ההידבקויות ברחמה של התובעת הן תוצאה של קיום גורם יאטרוגני, ובמקרה של התובעת, "הגורם היאטרוגני האפשרי הוא תפירה בטעות של החתך הנוצר ברחם להוצאת הילד ע"י כך שבמקום לתפור את הקצוות של הקיר הקדמי, בטעות המנתח תופר גם את הקיר הקידמי לקיר האחורי".

          להוכחת שיעור נכותה של התובעת, סומכים התובעים את טענותיהם על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יעקב אבני (מוצג ת/2), ולפיה נכותה הצמיתה של התובעת מגיעה כדי 20%, וזאת החל מתאריך 5.11.95.

          אציין כי התאריך 5.11.95 אינו מקרי, והוא למעשה התאריך בו עברה התובעת בדיקה בבית החולים מאיר בכפר סבא, בדיקה שגילתה את ההידבקות ברחמה.

7.       הנתבעים מכחישים את תביעת התובעת, ולטענתם לא נפל כל פגם בטיפול בתובעת. לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לטענת התובעים, כי הנתבעים ביצעו תפירה לקויה של הרחם כך שהדופן הקידמי נתפר לדופן האחורי, שכן אם כך היו פני הדברים, הדבר היה מתגלה מיד. זאת ועוד, הנתבעים טוענים, כי לאחר הניתוח נמצאו דימומים והפרשות מרחמה של התובעת, ואם טענת התובעת הייתה נכונה, כי אז דימומים והפרשות אלה לא היו מתקיימים. כמו כן מוסיפים הנתבעים וטוענים, שלאחר הלידה הותקן בגופה של התובעת התקן תוך רחמי למניעת היריון, המתקרא בלע"ז IDU, והכל מסכימים, שאם אכן הותקן התקן שכזה בגופה של התובעת, כי אז אות הוא וסימן לכך שלא יתכן שהדופן  הקדמי של הרחם נתפר אל הדופן האחורי. בהתייחסו לאפשרות שברחמה של התובעת הותקן התקן תוך רחמי לאחר הניתוח הקיסרי, אמר פרופ' שנקר בחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 13):

"אם אפשר להבין מהרישום שהוציאו לה את ההתקן בפברואר 94', זאת אומרת שהוא היה קיים אז, כי אי אפשר להוציא משהו שלא קיים. השאלה היא מתי ההתקן הוכנס. את זה אני לא יודע. אם יתברר שהכניסו שם התקן מסוג ליפס, שיש בתמונה מצד ימין [הכוונה למוצג נ/4 - י"כ] אחרי הלידה וההתקן היה בחלל הרחם בקרקעית כפי שציינתי, אני יורד מכל מה שכתבתי בחוות דעתי."

8.       את טענותיהם סומכים הנתבעים על המסמכים הרפואיים מתיקה הרפואי של התובעת ועל חוות דעת מומחה מטעמם, פרופ' אליהו כספי, מומחה למחלות נשים ומיילדות (מוצג נ/14).

          פרופ' כספי קובע בחוות דעתו, שאם אכן רחמה של התובעת היה נתפר, כמתואר בחוות דעתו של פרופ' שנקר, הדימום מרחמה של התובעת לאחר הניתוח לא יכול היה להיפלט דרך הנרתיק "ולאחר הניתוח התופעה הבולטת הייתה צריכה להיות העדר כליל של דמם רחמי שהיא תופעה חריגה ביותר ולבטח היתה ניכרת על הכל". פרופ' כספי מצביע על מספר רשומים רפואיים המלמדים על כך שהיה דמם רחמי, ולדעתו פרופ' שנקר מתעלם מרישומים אלה.

          עוד סבור פרופ' כספי, כי פרופ' שנקר מתעלם מרישומים אחרים, המלמדים על כך שבתקופת ההנקה "היו אפיזודות של דימומים ואפילו וסתות אם כי חלשות", וכן מצביע פרופ' כספי על רישומים רפואיים שונים, המלמדים על כך שלאחר הניתוח הותקן ברחמה של התובעת התקן תוך רחמי, והוא מוסיף וקובע: "לא יעלה על הדעת שניתן להתקין התקן (IDU) ברחם בו נחסם המעבר מהצוואר אך גוף הרחם", ולדעת פרופ' כספי, אף מנתון זה מתעלם פרופ' שנקר.

9.       בעדותה סיפרה התובעת, כי לאחר לידת ילדה השלישי, הותקן בגופה התקן תוך רחמי, וההתקן הוצא כאשר ביקשה להיכנס להריונה הרביעי.

השאלה, האם לאחר הניתוח הקיסרי, שכאמור בוצע בתאריך 2.11.92,  הותקן ברחמה של התובעת התקן תוך רחמי אם לאו, היא אפוא שאלה עובדתית מרכזית, ובכך בא אני לדון עתה.