פסק-דין בתיק א 1313/93

תביעה זו, עניינה הסכם שנחתם בחודש יולי 1990 (להלן: "הסכם ההפצה") בין הנתבעת 1, חברה העוסקת בייצור, שיווק והפצה של דלתות ביטחון (להלן: "שמשון") לבין התובעים, שהיו באותה עת בעלי עסק בנתניה למכירה והתקנה של דלתות ביטחון. על-פי הסכם ההפצה הוקנתה לתובעים הזכות הבלעדית להפיץ את דלתות הביטחון המשווקות על-ידי שמשון באזור נתניה, חדרה וזכרון יעקב. בתביעתם טענו התובעים להפרתו של הסכם ההפצה ועתרו לאכיפתו וכן לתשלום פיצויים הן בגין ההפרה והן בגין ניהול משא ומתן שלא בתום-לב לקראת כריתתו. בהליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק זה, צורפה לתביעה שבכאן, על דרך של תביעה שכנגד, גם תביעה שהגישה שמשון נגד התובעים בגין אותה פרשה בבית משפט השלום בתל אביב וכפי שיפורט להלן, פוצל הדיון באופן שתחילה תידון שאלת ההפרה ורק לאחר מכן ועל-פי מה שיוחלט בעניין זה, תידונה, במידת הצורך, שאלות נוספות העולות בהליכים אלה ובכללם התביעה שכנגד (ראו: החלטת כבוד השופט ע' אזר ז"ל מיום 5/9/99). 

הרקע העובדתי

1.     התביעה והפלוגתאות שמעוררים הצדדים במסגרתה, נעוצים בעיקרם במחלוקת עובדתית רחבת היקף שנתגלעה ביניהם ואילו השאלות המשפטיות המתעוררות מצומצמות יחסית. בשל הפער הגדול הקיים בגרסאות הצדדים בכל הנוגע לתשתית העובדתית הצריכה לעניין, ובשל הקושי לדלות מתוך גרסאות אלה תמצית עובדתית "נייטרלית", אפרט להלן את עיקרי העובדות, כפי שהוצגו על-ידי כל אחד מן הצדדים, במשולב עם הטענות שהעלו האחד כנגד משנהו.

2.     משנת 1986 ועד מועד החתימה על הסכם ההפצה, היו התובעים המפיצים הבלעדיים באזור נתניה של דלתות מסוג "שריונית", אשר יוצרו על-ידי חברת חסם תעשיות בע"מ (להלן: "חסם") (ראו: הסכם מיום 27/1/86, המצורף כנספח ב' לתצהירי התובעים). לטענת התובעים, פנה אליהם במהלך שנת 1990 הנתבע 4, מר אורי בחרי (להלן: "בחרי"), ששימש אז כמנהל מערך השיווק הארצי של הנתבעת 3, אף היא חברה העוסקת בייצור, שיווק והפצה של דלתות ביטחון (להלן: "רב-בריח"). התובעים טענו כי בחרי שהיה בעל השפעה רבה בשמשון, הילך עליהם אימים, בתארו את מצבה הכלכלי החמור של חסם ואת קריסתה הצפויה, וכי הבטיח להם שאם יפסיקו את הקשר עמה ויתקשרו בהסכם הפצה עם שמשון, יקבלו הטבות כלכליות ועסקיות רבות מרב-בריח ומשמשון. התובעים הוסיפו וטענו כי במהלך מגעים אלה שהתקיימו בינם ובין בחרי הציג עצמו בחרי כמי שפונה אליהם בשם שמשון ובשם רב בריח כאחד והתחייב לספק להם דלתות רב-בריח במחירים נמוכים וסבירים כדי שיוכלו להתחרות עם סוכני רב-בריח הפועלים באותו אזור הפצה, ואף דרש מהתובעים לפעול לכרסום במוניטין של מוצרי חסם ולהכפישם בקרב ציבור לקוחותיהם. עוד התחייבו רב-בריח ושמשון, באמצעות בחרי, כנטען, לדאוג לכך שסוכני רב-בריח לא ישתלטו באורח בלתי הוגן על לקוחותיהם של התובעים ולפצותם בגין כל לקוח שינתק את הקשר עמם לטובת אחד מסוכני רב-בריח. בנוסף הובטח לתובעים, לטענתם, להעניק להם תוך מספר חודשים ממועד ההתקשרות בהסכם ההפצה זכיון לניהול והפצה של סוכנות מטעם רב-בריח במקום הסוכנות של שמשון. לבסוף, טענו התובעים, כי רב-בריח ושמשון התחייבו להעניק להם סיוע והגנה משפטית בכל תביעה שתהא לחסם נגדם בגין ניתוק ההתקשרות עמה. לגרסת התובעים, נבעה התקשרותם בהסכם ההפצה מן הלחצים שהופעלו עליהם מצד בחרי בשם רב-בריח ושמשון ומהסתמכותם על ההתחייבויות והמצגים שהציג בפניהם בחרי במסגרת המשא ומתן כאמור.             

3.     סמוך למועד החתימה על הסכם ההפצה קרסה חסם ומונה מפרק לחיסול עסקיה (התובעים טענו כי הדבר קרה לאחר חתימת הסכם ההפצה אך משנשמעו הראיות דומה כי אין עוד חולק כי קריסתה של חסם והליכי הפירוק שננקטו לגביה החלו טרם שנחתם הסכם זה).  בעקבות הליכי הפירוק שאליהם נקלעה חסם, נרכשו נכסיה על-ידי חברה חדשה, שריונית חסם יצור מוצרי בטחון (1991) בע"מ (להלן: "שריונית חסם"). שריונית חסם נוסדה על-בסיס העברת כלל נכסיהן של חסם, יצרנית דלתות הביטחון, וכן של חברת הניהול שלה, שריונית חסם מוצרי ביטחון בע"מ (להלן: "שריונית"), שנקלעה אף היא לקשיים נוכח קריסתה של חסם. ההסכם לייסודה של שריונית חסם וכן ההסכם להעברת נכסי חסם ושריונית אליה, היו חלק ממערך של חמישה הסכמים, שנחתמו כולם ביום 27/6/91 (כשנה לאחר חתימת הסכם ההפצה), בהם נטלו חלק גם רב-בריח ושמשון ועל-פיהם הוסכם, בין היתר, על דבר מכירת מערך השיווק של שריונית חסם לשמשון. התובעים טענו כי הסכמים אלה מהווים הסדר כובל, במובן חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים"), וכי מטרתם הינה להסדיר ולהגביל את העיסוק בענף דלתות הביטחון בשוק הישראלי בכללותו. עוד טענו התובעים כי משנחתם הסדר כובל זה, השתלטו רב בריח ושמשון באמצעותו על שוק דלתות הביטחון בישראל, ולא נזקקו עוד לשירותיהם. על כן, כך נטען, התנערו הן באותו שלב מכל ההתחייבויות שניתנו לתובעים באמצעות בחרי טרם חתימת הסכם ההפצה ומן ההתחייבויות אשר נכללו בהסכם ההפצה גופו. כך, לטענת התובעים, נדרשו הם על-ידי שמשון לחזור ולשווק דלתות של חסם, בניגוד להתחייבות לספק להם דלתות רב-בריח. כתוצאה מכך, הצטיירו התובעים באור לא אמין בקרב לקוחותיהם ונגרם נזק למוניטין המקצועי שלהם וכן נגרם להם נזק ממון עקב אובדן לקוחות.

התובעים מוסיפים וטוענים כי שמשון הפרה את התחייבויותיה למכור להם דלתות במחירים נמוכים ולאפשר להם לנהל תחרות הוגנת מול סוכני רב-בריח. שמשון, כך לטענם, העלתה את מחירי הדלתות למפיצים וכן הגבילה את התובעים לרמת מכירות ופלח שוק מסוימים. בשל כך נאלצו התובעים לשווק דלתות במחירים גבוהים לעומת מחירי הדלתות שהציעו סוכני רב בריח וחברות אחרות ואיבדו לקוחות לטובת רב-בריח, בהם: חברת ס.ע.ן. בע"מ, נתנאל שקד, משה שקד וחברת מליבו בע"מ. התובעים טוענים עוד כי שמשון, על-פי הוראה מבחרי, שילמה להם סכום של 7,000 ש"ח כפיצוי על הפסד קשרי העבודה עם החברה הקבלנית ס.ע.ן. בע"מ, אולם בכל הנוגע לשאר הקבלנים שהפסיקו את ההתקשרות עמם, לא זכו התובעים לפיצוי כלשהו.

4.     התובעים טוענים עוד כי שמשון הפרה את האמור בסעיף 2 להסכם ההפצה, לפיו אמורים היו אזור נתניה, חדרה וזכרון יעקב להיות אזור הפצה בלעדי שלהם, וכן את התחייבותה בסעיף 12 להסכם ההפצה "לשמור על בלעדיות המפיץ באזורו וכן למנוע ככל שיהיה ביכלתה מכירת דלתות המשווקות על ידה והתקנתן באזור שלא באמצעות המפיץ והכל בכפוף למילוי הסכם זה על ידי המפיץ". לטענתם, אפשרה שמשון לסוכנים הפועלים באזורי הפצה אחרים לשווק ולהתקין את מוצרי החברה באזור ההפצה של התובעים, וכי בסך הכל הותקנו באזור ההפצה שלהם  1,094 דלתות על-ידי מפיצים אחרים. לפיכך, עתרו התובעים לחיובה של שמשון בתשלום פיצוי בסכום של 60 ש"ח עבור כל דלת שהותקנה או תותקן באזור ההפצה שלהם. סכום פיצוי זה אין לו עיגון בהסכם ההפצה, אך לשיטת התובעים, זכאים הם לפיצוי גבוה אף יותר בעניין זה, שמעולם לא שולם להם.

טענה נוספת שמעלים התובעים נוגעת להפרת התחייבותה של שמשון בסעיף 5(א) להסכם ההפצה, לספק כל כמות דלתות שתידרש בהתאם ללוח הזמנים שייקבע, וכן להפרת ההתחייבות שנטלה על עצמה שמשון על-פי סעיף 5(ב) להסכם להיות אחראית כלפי המפיץ לטיב הדלתות שיסופקו. התובעים טוענים כי שמשון סיפקה להם סחורה חסרה, בלתי תקינה ובאיכות ירודה, ולא עמדה בכמויות ובמועדי האספקה עליהם התחייבו התובעים בפני לקוחותיהם. במחדלים אלה, גרמה שמשון לתובעים להפר חוזים עם לקוחותיהם, וכפועל יוצא מכך, נפגעה פרנסתם של התובעים, וכן נפגעו שמם הטוב והמוניטין המקצועי שרכשו במהלך השנים.

שמשון הפרה לטענת התובעים גם את הוראת סעיף 6(א) להסכם ההפצה, הקובעת כי "מחיר הדלת הסטנדרטית שתקרא על ידי החברה "סופר שמשונית" נקבע בהסכמה בין הצדדים לסך של -.450 ש"ח לדלת בתוספת מע"מ כדין. לחברה הזכות להעלות את המחיר לדלת רק במועד בו תעלה החברה את מחיר הדלת לצרכן הסופי ובאותו שיעור...". התובעים טוענים בהקשר זה כי משנוצר ההסדר הכובל עם רב בריח וחסם, פעלה שמשון בניגוד  להתחייבותה בסעיף הנ"ל ולא שמרה לאורך זמן על נוסחת המחיר הקבועה בו. כך, על-פי חישוב שערכו התובעים, המחיר למפיץ עלה בשיעור של 73.33% לעומת המחיר הנקוב בהסכם ההפצה, בעוד המחיר לצרכן פרטי עלה בשיעור של 41.41%, והמחיר לקבלן עלה ב- 31.57% בלבד.

כן הפרה שמשון לטענת התובעים את הוראת סעיף 6(ב) להסכם ההפצה, לפיו היו הם זכאים לרכוש את הסחורה משמשון בתנאי אשראי המקובלים בענף. לטענתם חייבה אותם שמשון בניגוד להתחייבות זו לשלם מראש עבור דלתות ביטחון שהוזמנו על-ידם, והדבר הקשה על מהלך עבודתם ופגע בעסקיהם.

5.     על אף הקשיים שהערימו הנתבעים על עבודתם, הצליחו התובעים, לטענתם, להרחיב את מעגל לקוחותיהם ולהעלות את רמת המכירות בין השנים 1991-1993 במאות אחוזים בהשוואה לרמת מכירותיהם בשנת 1990. אולם, משנוכחו נציגי שמשון ורב בריח כי התובעים מתרחבים ונוטלים חלקים מפלח השוק של חברות אלה באזור ההפצה שלהם, החלו, לגרסת התובעים,  להתריע בהם לצמצם את מערך עסקיהם, על-מנת שתישמר חלוקת שוק על-פי יחס של 70% לחברת רב-בריח ו- 30% לחברת שמשון. מסיבה זו, לדעת התובעים, הועברה בחודש פברואר 1991 עסקה גדולה לאספקת דלתות לחברת אנגל בע"מ משמשון לרב-בריח, ובכך נגרע מן התובעים הרווח שהיה צומח להם מהתקנת כ- 300 דלתות באזורם במסגרת עסקה זו.   

פרשה נוספת שעליה מבססים התובעים את טענותיהם בדבר הפרת הסכם ההפצה, התרחשה במהלך יולי 1993. ייאמר מיד, כי בכל הנוגע לפרשה זו, נוצר במהלך הדיון בפניי השתק פלוגתא מכוח הכרעה שיפוטית בהליך אחר, אשר התקיים בין התובעים ובין שמשון בבית-משפט השלום בנתניה, ועל כך אעמוד בהרחבה בהמשך. בשלב זה, ולמען שלמות התמונה, אפרט בתמצית את הטענות שהעלו התובעים בעניין זה בתביעה שלפניי. לטענתם, לחצו עליהם הנתבעים לצרף שותף לעסק הסוכנות וזאת כתנאי להמשך הזיכיון. לסברת התובעים, פעלו הנתבעים בעניין זה מתוך מטרה להפקיע מידם את זכות ההפצה ולסלקם מן הסוכנות ולצורך כך זומנו התובעים ביום 28/7/93 לישיבה שהתקיימה במשרדי שמשון בנוכחות הנתבע 2, מר אריה שמם (להלן: "שמם"), ובנוכחותו של השותף המיועד, מר משה כהן (להלן: "כהן"). כהן זה מקורב, על-פי גרסת התובעים, לאברהם אמגר, שהינו בעל עניין בשמשון. במהלך אותה ישיבה, אולצו התובעים, לטענתם, להסכים לצירופו של כהן כשותף בשיעור 50% לעסק, בדרך של הקמת חברה חדשה עמו בשם "א.מ.כ.ב", שתחל לפעול באזור נתניה, חדרה והסביבה מיום 15/8/93 ואילך. במסגרת סיכום הדברים שנחתם באותה ישיבה, התחייב כהן לשלם לתובעים תמורת חלקו בסוכנות סך של 30,000 דולר ארה"ב וכן להשקיע סך של 20,000 דולר ארה"ב בשיפוץ ופיתוח הסניף. עוד הוסכם כי במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים, ישמש שמם כבורר ביניהם (סיכום הישיבה מיום 28/7/93 צורף כנספח יב' לתצהירי התובעים). התובעים טענו כי התקשרו בסיכום הדברים האמור בכפוף לכך שייחתם בינם ובין כהן הסכם מפורט להסדרת יחסי השותפות ביניהם, אך כהן סירב להתקשר עמם בהסכם כאמור ולא עמד בהתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו כתנאי להצטרפותו לסוכנות. התובעים מוסיפים וטוענים כי כהן לא הסתגל לעבודה, הסתכסך עם לקוחות ואף איים על עובדת של התובעים.

6.     ביום 14/9/93, כחודש ימים לאחר סיכום הדברים עם כהן, שלחה שמשון אל התובעים את המכתב שצורף כנספח יד' לתצהירי התובעים, בו האשימה את התובעים כי הם פוגעים במזיד בחברה ובלקוחותיה ודרשה כי יפעלו  בהתאם להנחיותיה, שאם לא כן, תמנה בתוך 72 שעות מפיץ חדש באזורם. שמשון אף דרשה באותו מכתב כי התובעת תחדל מלמלא כל תפקיד בסוכנות וכי כהן יופקד תחתיה על הניהול השוטף, ובכלל זה ענייני שיווק, כספים, עובדים וקשר עם חברות הייצור, קבלנים וספקים. עוד דרשה שמשון כי  התפקיד שייוחד לתובע במסגרת הסוכנות לא יחרוג מניהול טכני הכולל הזמנות, ניהול מלאי, ביקורת איכות והתקנות. לבסוף , נאמר במכתב כי ההסכם היחיד שיהיה בתוקף בכל הנוגע להפעלת הסוכנות הוא סיכום הישיבה מיום 28/7/93. התובעים הגיבו על מכתב זה במכתב מיום 20/9/93 מאת בא-כוחם, עו"ד לוי. בתשובתם   שטחו את טענותיהם לעניין הפרת הסכם ההפצה וכן טענו כי הדרישות שהעלתה שמשון במכתבה מיום 14/9/93 מהוות אף הן הפרה של אותו הסכם. לפיכך, הודיעו התובעים  לשמשון כי הם מבטלים את ההסכמות שהושגו בישיבה מיום 28/7/93  ודרשו את קיום הסכם ההפצה כלשונו (מכתב התשובה צורף כנספח  טו' לתצהירי התובעים).           

7.     התובעים טוענים כי חרף הודעתם מיום 20/9/93, המשיכה שמשון להפר את הסכם ההפצה, ואף פנתה אל לקוחותיהם והודיעה להם על הפסקת התקשרותה המסחרית עמם ועל כך שההזמנות יבוצעו מאותו שלב ואילך באמצעות כהן, עמו התקשרה בינתיים שמשון בהסכם הפצה חדש (מכתב מיום 22/9/93, נספח טז' לתצהירי התובעים; המודעות שצורפו כנספחים יח'-יט' לתצהירי התובעים). שמשון אף פנתה אל מתקיני דלתות והורתה להם להפסיק את עבודתם עם התובעים ולהתקשר עם כהן (מכתב מיום 4/10/93 שמוען למר נחשון יצחק, נספח יז' לתצהירי התובעים). בעקבות הודעות אלה שנשלחו על-ידי שמשון, ביטלו קבלנים שיקים שמשכו לפקודת התובעים בגין סחורה ושירות שסיפקו להם, או שסירבו לשלם עבור סחורות ושירות סופקו כאמור.

8.     על יסוד כל הטענות המפורטות לעיל, העלו התובעים כנגד הנתבעים וכל אחד מהם שורה של עילות משפטיות ובהן, כאמור, חוסר תום-לב במשא ומתן, הפרת חוזה, רשלנות, היפר חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה, ובהתבסס עליהן עתרו לסעדים הצהרתיים, לצווי מניעה קבועים וכן לפיצוי כספי. בעיקרו של דבר, עתרו התובעים לסעד הצהרתי אשר יקבע כי הנתבעים יצרו וקיימו יחד עם חסם, שריונית חסם וחברות הקשורות אליהן, הסדר כובל בניגוד להוראות חוק ההגבלים העסקיים והוראות הדין מכוחו, וכן לצו מניעה קבוע, אשר יאסור על הנתבעים לקיים הסדר כובל כאמור ולמנוע תחרות הוגנת של התובעים ולהגביל את פלח השוק באזור ההפצה הבלעדי שלהם. כן עתרו התובעים לצו עשה קבוע כנגד שמשון ושמם לאכיפת הסכם ההפצה, אשר יחייב אותם להמשיך ולקיים את זכות ההפצה הבלעדית של התובעים באזור נתניה, חדרה וזכרון יעקב ולשווק להם דלתות ביטחון ואביזרים נלווים כמתחייב מהסכם ההפצה. כסעד חלופי לצו זה, עתרו התובעים לפיצויים בגין הנזקים הממוניים, לרבות בגין אובדן רווחים והפסדים כספיים, שנגרמו להם החל ממועד הגשת התביעה ובגין אלה שייגרמו להם בעתיד כתוצאה מביטול הסכם ההפצה שלא כדין, בסך 1,200,000 ש"ח. לחילופי חילופין, עתרו התובעים לפיצויים מוסכמים מכוח סעיף 14(א) להסכם ההפצה, בסך של 25,000 ש"ח, בתוספת הפרשי רבית והצמדה מחודש יולי 1990 ועד ליום התשלום בפועל.

נוסף על כל אלה, עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בחרי, שמשון ורב-בריח בתשלום פיצויים בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ובגין הטעייה בסך של 100,000 ש"ח, וכן לפיצויים נוספים מידי הנתבעים כולם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת הסכם ההפצה בסך של 750,000 ש"ח, פיצויים בגין פגיעה במוניטין בסך של 100,000 ש"ח ופיצויים בגין נזקים בלתי ממוניים (עגמת נפש, סבל, אכזבה וחרדות שנגרמו להם בנסיבות העניין), בסך של 40,000 ש"ח, ובסך הכל הועמד סכום התביעה על סך של 2,190,000 ש"ח.

9.     שמשון טענה מצדה כי התובעים חתמו על הסכם ההפצה וכן על סיכום הישיבה מיום 28/7/93 מרצונם החופשי ומשיקולים עסקיים שהנחו אותם באותה עת. אשר לנסיבות שקדמו לחתימת סיכום הישיבה מיום 28/7/93, טענה שמשון כי באותו שלב הובהר להם כי הם אינם עומדים בקריטריונים המסחריים שלה וכי כדי להמשיך את פעילותה של הסוכנות עליהם לצרף גורם נוסף לעסק והם הסכימו לכך כאמור. אלא שמן המחצית השניה של חודש ספטמבר 1993 החליטו התובעים, לטענת שמשון, להפר את ההסכם החדש ולהפסיק את פעילותה של הסוכנות במסגרת חברת א.מ.כ.ב. בנסיבות אלה, התקשרה שמשון בהסכם הפצה חדש עם שריון שווק דלתות ומוצרי ביטחון בע"מ, אותה הקים כהן. שמשון הכחישה את דבר קיומו של הסדר כובל בינה ובין רב-בריח, והטעימה כי רב בריח הינה חברה מתחרה, וכי לבחרי אין כל מעמד בשמשון. שמשון אישרה עם זאת כי בראשית דרכה, רכשה שלדי דלתות מידי רב בריח, אך לטענתה, חדלה מכך מסיבות כלכליות ומסחריות והתקשרה בהסכם הפצה לשיווק דלתות של שריונית חסם.

שמשון דחתה מכל וכל את הטענות שהעלו התובעים באשר להפרת הסכם ההפצה על-ידה והדגישה כי טענות אלה לא הועלו על-ידם עד ניתוק הקשר המסחרי עמם. עוד טענה שמשון כי במשך כל שנות ההתקשרות עמם הסכימו התובעים לכל הנחיותיה בעניין שיווק הדלתות, סוג הדלתות, המחירים ותנאי התשלום, וכי ככל שהדברים סטו מהסכם ההפצה נעשה הדבר בהסכמה מפורשת או בהתנהגות מצד התובעים. לטענתה, התובעים הם שהפרו את הסכם ההפצה ובמיוחד את ההתחייבות שנטלו על עצמם שלא לפעול מחוץ לאזור ההפצה שיוחד להם. יתרה מכך, נתקבלו תלונות רבות מצד לקוחות של התובעים באשר לטיב השירות שסיפקו ובכך נגרמה לשמשון פגיעה במוצריה ובמוניטין. על טענות אלה וכן על טענות נוספות בעניין התקנות לקויות שביצעו התובעים ביססה שמשון, בין היתר, את התביעה שכנגד. עוד הכחישה שמשון את טענת התובעים כאילו שילמה להם במועד כלשהו פיצוי בגין תחרות לא הוגנת וכן הכחישה כי הם זכאים לפיצוי בעילה זו.  לבסוף, הצביעה שמשון על הסתירה הקיימת בטיעוני התובעים, אשר מצד אחד מלינים על אובדן לקוחות ופגיעה במוניטין, ומצד שני טוענים כי הגדילו את רמת המכירות והגיעו לפלח שוק העולה על 30% באזור ההפצה שלהם. שמשון שללה את הטענה כי פעלה להגביל את היקף המכירות של התובעים וטענה כי ההיפך הוא הנכון - היא דרשה כי ירחיבו את היקף השיווק אך התובעים לא עמדו בדרישה זו ומעולם לא הגיעו לנתח של  30% מן השוק כנטען על-ידם.

שמם טען מצדו כי התביעה אינה מגלה עילה כלפיו באופן אישי, שכן הוא הצטרף לשורותיה של שמשון רק בחודש אוגוסט 1991, דהיינו, כשנה לאחר שנחתם הסכם ההפצה, וכל פעולותיו החל ממועד זה נעשו במסגרת החברה ובשמה.

10. רב-בריח דחתה אף היא את הטענות שהפנו התובעים כלפיה וטענה, בין היתר, כי הגרסה שהציגו לעניין קיומו של הסדר הכובל שנקשר בינה ובין שמשון ואחרים הינה מופרכת. רב-בריח הוסיפה וטענה כי מכל מקום, אין בטענות אלה שהוכחשו לגופן כדי  להקים יריבות משפטית בינה לבין התובעים. עוד טענה רב-בריח בהקשר זה כי בתקופה מסוימת אכן נתבקשה על-ידי שמשון לייצר עבורה שלדי דלתות, אולם בדרך-כלל רב-בריח ושמשון הינן חברות מתחרות בשוק דלתות הביטחון המתאפיין בתחרות עזה. אשר לטענות שהעלו התובעים בעניין העברת עסקת אנגל לרב-בריח, טוענת רב-בריח כי שמשון  היא זו שנטלה את העסקה מרב-בריח וכי הגרסה העובדתית שהציגו התובעים בהקשר זה חוטאת לאמת.  בחרי טען מצידו כי התביעה אינה מגלה עילה נגדו באופן אישי, וכי הוא משמש כאורגן של רב-בריח וכעובד מטעמה. בחרי הוסיף וציין כי סייע לתובעים, על-פי בקשתם, בפתרון הסכסוך שנתגלע בינם לבין שמשון, אולם לא התחייב לספק להם דלתות רב-בריח ולא הייתה לו כל נגיעה להכנסת שותף לעסקם של התובעים.

ההליכים המשפטיים עד כה