פסק-דין בתיק א 1312/04

א. מבוא:

על מי חלה חובת תשלום היטל השבחה בקשר לעסקת המקרקעין שנקשרה בין התובעת לבין הנתבעת? שאלה זו עומדת להכרעה במסגרת התובענה שבכותרת.

ב. רקע:

במועדים הרלבנטים לתובענה הייתה הנתבעת בעלת 5/12 חלקים מזכויות החכירה בבית שברחוב עזרא 26 ברמת השרון, הידוע כחלקה 97 בגוש 6550 (להלן: " הנכס"). באותה עת, השותפים בחלקים הנותרים בנכס היו אחיה ואחותה של הנתבעת. 

בשנת 1992 התקשרה התובעת עם הנתבעת במטרה לרכוש את זכויותיה בנכס. התובעת שילמה לנתבעת סך של 40,000$ על חשבון התמורה וביום 20.6.93 חתמו הצדדים על הסכם מכר, לפיו מכרה הנתבעת את זכויותיה בנכס לתובעת בתמורה לסך של 48,000$.

כעבור זמן קצר התגלע סכסוך בין הצדדים, בין היתר בקשר להיטל ההשבחה מיום 24.1.92, אשר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרשה את תשלומו כתנאי להעברת המקרקעין. כפועל יוצא של הסכסוך, סרבה הנתבעת לחתום על מסמכי העברת הזכויות בנכס לידי התובעת.

התובענה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ובמסגרתה עתרה התובעת לאכיפת הסכם המכר ולתשלום היטל ההשבחה על ידי הנתבעת (ת"א 1653/03). בהתאם להחלטת כב' השופט אמיר, הועברה התובענה לבית משפט זה.

בהתאם לפסק דינו החלקי של כב' השופט ברוך מיום 23.5.06, חוייבה הנתבעת לחתום על מסמכי העברת הזכויות וכל שנותר כיום הוא להכריע בשאלה, על מי מהצדדים לשאת בתשלום היטל ההשבחה בקשר לנכס, המסתכם נכון ליום 14.1.06 בסך של 114,027 ש"ח.

להשלמת התמונה יצוין, כי לימים מכרו אחיה ואחותה של הנתבעת את זכויותיהם בנכס למר עמוס כהן, אשר מחזיק היום ב- 7/12 חלקים מהנכס.

ג. גרסאות הצדדים וטענותיהם:

התובעת טוענת כי על פי ובהתאם להוראות הסכם המכר שנחתם בין הצדדים, חובת תשלום היטל ההשבחה חלה על הנתבעת ולא עליה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום היטל ההשבחה גם מכוח הוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"), הקובע כי תשלום זה חל על המוכר.

הנתבעת טוענת כי היטל ההשבחה חל על התובעת ולא עליה; לטענתה, מנוסח ההסכם כלל לא ברור שהיטל ההשבחה חל עליה וממילא, כוונת הצדדים הייתה שהתובעת תשא בכל ההוצאות והתשלומים הנובעים מהמכירה. הנתבעת טוענת כי ההסכם בין הצדדים לא נקשר דווקא בעת חתימת ההסכם בכתב, אלא עשרה חודשים קודם לכן, עת שסוכמו הפרטים המהותיים לעסקה ושולמה חלק מהתמורה על ידי התובעת. על פי הנטען, ההסכם אשר נחתם ביום 20.6.93 היה אמור רק להעלות על הכתב את הסיכום המהותי כאמור לעיל ולהשלים במועד זה את תשלום יתרת התמורה. הנתבעת טוענת, כי התובעת ניצלה את העובדה שאין היא יודעת קרוא וכתוב ועל כן הסכמות שונות עליהן הסכימו הצדדים לא באו לידי ביטוי בכתב בהסכם המכר.

  ד.1.  דיון בטענות מקדמיות:

כללי:

טרם דיון בתובענה עצמה וניתוח הראיות יש ליתן את הדעת לטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת בקשר לתובענה דנן עוד בבש"א 2676/03, אשר נקבע כי הדיון בהן יעשה עם סיומו של המשפט.

מעשה בית דין :

הנתבעת טוענת, כי בשנת 1995 הגישה התובעת כנגד הנתבעת תובענה לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 617/95), בגין אותה עילת תביעה שעליה מתבססת התובענה דנן. תובענת התובעת נדחתה בשל אי התייצבותה לדיון ובקשת רשות ערעור שהגישה התובעת נדחתה אף היא (בר"ע 9097/95). הנתבעת טוענת, כי דחיית התובענה הקודמת, אשר התבססה על אותה העילה הנטענת בתובענה דנן, יצרה מעשה בית דין (השתק עילה), שמכוחו דין התובענה דנן להידחות.

לא קיימת זהות עילות בין תובענת התובעת בבית המשפט לתביעות קטנות לבין התובענה דנן;

מסכת העובדות שהקימה את עילת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות הייתה תשלומים שונים שביצעה התובעת במקום הנתבעת, כאשר הדרישה להשבת הכספים הייתה מכוח סעיף 4 להסכם המכר, אשר מקים חובת השבה מקום שצד שילם תשלומים החלים על משנהו. עילת התביעה בענייננו נעוצה בהפרת התחייבות הנתבעת להעביר ולרשום על שם התובעת את זכויות החכירה בנכס. המדובר בעילת תביעה אחרת לגמרי, אשר אף אינה בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.