פסק-דין בתיק א 129682/01

2.         ארבעה מבין הערבים (נתבעים 3, 5, 6 ו-7) עתרו לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. ביום 19.6.2003 נעתר בית משפט השלום (כב' השופטת ד' גבע) לבקשה, והורה על דחיית התביעה על הסף נגד הערבים מחמת התיישנותה. הבנק ערער על החלטה זו. ביום 22.3.2005 התקבל הערעור באופן חלקי והתיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת שייערך דיון בשאלת תחולתו של ס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות") על התביעה. כיום אין עוד חולק כי עילת התביעה של הבנק נגד הערבים נולדה בחודש נובמבר 1993 ולכל המאוחר בחודש פברואר 1994 (ראה פסק דינה של כב' השופטת גבע).

3.         ביום 20.3.2006 קיבל הבנק את המלצתי, לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט השלום, והסכים כי התביעה נגד שלושה מבין ארבעת הערבים (נתבעים 3, 6 ו-7) תידחה בשנית מחמת התיישנות. הבנק עמד על כך שדין התביעה להתקבל כנגד הערב הרביעי, יולי גיטרמן, הוא הנתבע 5 ( להלן: "גיטרמן"), הואיל והלה הודה בכתב בזכותו של הבנק, ובכך נמחקה תקופת ההתיישנות ביחס אליו.

4.         בבסיס טענתו של הבנק עומד מכתב מודפס מיום 28.6.2001 בחתימתו של גיטרמן, ובו הוא מודה בחובו לבנק בסך של 164,608 ש"ח, תוך שהוא מבקש מהבנק, עקב נסיבותיו האישיות, להסתפק בתשלום בסך של 20,000 ש"ח לצורך סילוק ערבותו. הבנק מתבסס על ס' 9 לחוק ההתיישנות, הקובע:

" הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

על כך משיב גיטרמן כי מכתבו מיום 28.6.2001 נכתב במסגרת הליכי משא ומתן לפשרה ועל כן אין הוא קביל כראייה ואין הוא מהווה הודאה בקיום זכות כמשמעה בס' 9 לחוק ההתיישנות. עוד טוען גיטרמן כי לא הבין את טיבו של המסמך עליו חתם, הואיל ולא שלט בשפה העברית ומי שניסח את המסמך היה בא כוחו של הבנק, עו"ד ישראל בודה. לתומו סבר גיטרמן כי מדובר בהצעת פשרה שתביא לסגירת החוב.

הבנק טוען בתגובה כי גיטרמן ידע היטב על מה הוא חותם; הוא לא כפר כלל בחוב, כעולה גם ממכתב קודם ששלחו הערבים לבנק, ובהם גיטרמן, עוד ביום 25.5.1994 וכן ממכתב מאוחר יותר ששלח בא כוחו לבנק ביום 20.9.2001.  הבנק מוסיף וטוען כי המכתב מיום 28.6.2001 הוא למעשה בקשת מחילה על חוב שאינו שנוי במחלוקת, ולא הצעה שהוצעה במסגרת משא ומתן לפשרה. על כן המכתב אינו חסוי וניתן להציגו בתור הודאה של גיטרמן בקיום זכותו של הבנק.

5.         מתוך עיון במכתב מיום 28.6.2001 עולה בברור כי גיטרמן אכן הודה הודאה מלאה בקיום זכותו של הבנק כלפיו. כך, בין השאר, הוא כותב לבנק:

            " ידוע לי כי סכום ערבותי נכון ליום 31.3.01 הינו 164,608 ש"ח, בהתאם להודעה תקופתית שקיבלתי מכם. ... למרות שאני חייב בנסיבות אלה בתשלום מלוא יתרת החוב, אני מבקש כי תבואו לקראתי, שכן אין ביכולתי לשלם סכומים כה גבוהים. ... אני מבקש בנסיבות שנוצרו כי תאשרו לי לשלם סך של 20,000 ש"ח בארבעה תשלומים שווים, לסילוק ערבותי".

            הנה כי כן, מדובר לכאורה בהודאה מלאה ושלמה בזכותו של הבנק, שיש בה כדי למחוק את תקופת ההתיישנות שהצטברה עד לאותו מועד. עם זאת, טוען בא כוחו של גיטרמן כי מדובר במסמך שנערך במסגרת משא ומתן לפשרה, שלא צלח, ועל כן הבנק אינו רשאי להסתמך עליו. גיטרמן מוסיף וטוען כי המסמך נוסח בכוונה תחילה על ידי ב"כ הבנק במטרה אחת ויחידה, והיא, לחלץ הודאה מאת גיטרמן בקיומה של זכות לבנק, על מנת להתגבר על בעיית ההתיישנות.

6.         אינני מקבל את הטענה כאילו המסמך נועד בכוונה תחילה כדי להתגבר על בעיית ההתיישנות. לא שוכנעתי כי בעת שב"כ הבנק ניסח את המכתב עליו חתם גיטרמן ביום 28.6.2001, הוא היה מודע לכך שהבנק עלול להתקל בפני בעייה של התיישנות. בקשר לכך העיד עו"ד בודה, ועדותו מהימנה עליי, כי " אני לא אמרתי לו שיש התיישנות, כי לא הייתי מודע באותו שלב שיש התיישנות ... המקרה כאן טופל קודם לכן על ידי עורך דין ברקאי מבאר שבע שמשרדו נשרף שהפסיק לעבוד עם הבנק ולכן לא היו מסמכים לגבי הטענה המדוייקת שהתבררו בדיעבד. ... ידענו על הדירה, וודאי שידענו שנשארה יתרת חוב אבל לא ידענו על המועדים" (ע' 15 לפרוטוקול).

            עו"ד בודה הסביר את הצורך בעריכת המכתב: " על מנת שיהיה לי מה להראות לבנק כאשר יש בן אדם שבא ומבקש הנחה בחוב ... זה משקף את בקשת הנתבע ... הוא בא עם בקשת תחנונים, העליתי אותה יחד איתו על הכתב והוא עזר לי בניסוח ואמר לי דברים תוך כדי שכתבתי את זה ..." (ע' 17 לפרוטוקול).

            גם עיון במכתב שניסח עו"ד בודה לחתימתו של גיטרמן, מלמד כי המכתב נועד באמת ובתמים לשכנע את הבנק למחול על מרבית החוב, ואין בסיס לטענה כאילו מדובר במכתב שמטרתו האחת והיחידה היתה להפיל בפח את גיטרמן ולחלץ ממנו הודאה בקיום החוב כדי להתגבר על מחסום ההתיישנות. במכתב נכללים פרטים אישיים שרק גיטרמן יכול היה לדעת, ורק לו היה אינטרס בהעלאתם על הכתב, כגון העובדה שהוא מועסק כעובד ניקיון ואשתו משמשת כסייעת במשרה חלקית אצל רופא שיניים וכן העובדה שהכנסתם המשותפת של בני הזוג מסתכמת בסך של 5,000 ש"ח בלבד. לו היה ממש בטענה כאילו המכתב נועד למעשה לחלץ הודאה בחוב, לא היה טורח עו"ד בודה לכלול בו את תיאור מצבו הכלכלי הקשה של גיטרמן, והיה מסתפק בעצם ההודאה בקיום החוב ובהעלאת ההצעה הכספית לשלם 20,000 ש"ח לסילוק החוב.

            אין בעובדה שהמכתב הודפס על ידי עו"ד בודה, כדי לשלול ממנו את אופיו כהודאה בקיום חוב. די בכך שגיטרמן חתם על המכתב שהודפס עבורו מרצונו החופשי. אין כל דרישה חוקית שהודאה בקיום חוב תיעשה דווקא בכתב ידו של המודה.

7.         הכלל הוא שמסמכים שהוחלפו במסגרת משא ומתן שלא הבשיל לכלל הסכם, הם חסויים ולא ניתן לעשות בהם שימוש בכל הליך משפטי. הרציונל העומד בבסיס הכלל תואר בפסק הדין רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון תק-על 2005(3), 2111 ,עמ' 2116:

" אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות ... ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה."

ראה גם ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח'   פ"ד מז(1), 311 ,עמ' 333-334:

" המטרה העיקרית העומדת מאחורי הגבלת קבילותם של מסמכים כאלו הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט ... ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות אשר טמון בחובם וויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו, למנוע."