פסק-דין בתיק א 129664/01

בפני  תביעה לנזקי גוף בגין תאונת דרכים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי  תאונות דרכים .

הצדדים

התובעת, ילידת 10.3.63, היתה מעורבת בשתי תאונות דרכים בהיותה הנוהגת ו/או המשתמשת ברכב מס' 27-066-29 (להלן: "הרכב").

התאונה הראשונה אירעה בתאריך 2.1.00, בשעה 15:25 או בסמוך לכך, בצומת הרחובות רוטשילד ושינקין בתל אביב (להלן: "התאונה הראשונה").

התאונה השניה אירעה בתאריך 12.6.01, בשעה 13:20 או בסמוך לכך, בכביש המוליך מצומת מורשה ועד צומת דרור (להן: "התאונה השניה").

הנתבעות הינן חברות ביטוח הפועלות כחוק בישראל, ובכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו ביטחו את השימוש ברכב על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970.

החבות 

הנתבעות טוענות ששתי התאונות בהן נפגעה התובעת,  היו תאונות בהן היה מעורב רכב נוסף. חרף זאת , בשתי התאונות לא אותר נהג צד ג , לא נחקר , לא במשטרה ולא ע"י חברת הביטוח - ועל אודות התאונות אנו חיים מפי התובעת בלבד. הנתבעות הסבו תשומת לב בית המשפט ל- 18 תאונות בהם הייתה התובעת מעורבת בין השנים 1999 ועד 2003  ( מוצג נ/2 ). עניין לא שיגרתי, לטעמן, שמראה את כמות הפניות של התובעת לחברות ביטוח לצורך פיצוי כספי.

גם קביעת הנכות התבססה על תלונות סובייקטיביות שלא נתמכו בממצאים אובייקטיביים. התובעת טוענת שתיארה את נסיבות התאונות, נשאלה על פרטים מסויימים לגביהן (ע' 11-12), עדותה לא נסתרה, ולפיכך, שאלת חבותן של הנתבעות לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונות, אינה שנויה עוד במחלוקת.

הכרעה בשאלת החבות 

נוכח העובדה שבסיכומים לא הוכחשה החבות הביטוחית, יש לראות את הדבר כזניחת הטענה של היעדר חבות ביטוחית. כך גם אפילו הייתה התובעת מעורבת במספר גדול של תאונות עובר לתאונות נשוא התביעה דנן, והעובדה שהנהג צד ג' לא אותר אין בהן כדי לפגום בחבות הנתבעות לפצות את התובעת.

הפגיעה

לאחר התאונה הראשונה טופלה התובעת בבית החולים וולפסון, שם אובחנו חבלות בגבה ובצווארה (ס' 3-4 לתצהירה ומוצגים 7-8). התובעת לא נזקקה לטיפולים נוספים, הכאבים חלפו בהדרגה והיא חזרה לתפקד כרגיל, עד לתאונה השנייה (ס' 5 לתצהירה), בעקבותיה טופלה בבית החולים מאיר, וגם הפעם אובחנו חבלות בגבה ובצווארה (ס' 6 לתצהירה ומוצג 9).

בעקבות התאונה השנייה המשיכה התובעת במעקב אורטופדי, נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה ועיסוי (ס' 7 לתצהירה), אושרה לה חופשת מחלה עד 4.7.01 (מוצג 26), אך הטיפולים עצמם נמשכו עד אפריל 2004 (מוצגים 10-22), במקביל, עקב הופעת טנטון הופנתה התובעת למעקב אף-אוזן-גרון (ס' 8 לתצהירה ומוצגים 23-25).

הנכות הרפואית 

לקביעת נכויותיה של התובעת מונו מומחים רפואיים בתחום האורטופדי ובתחום האף-אוזן-גרון.

ד"ר ד. הנדל, אורטופד, מצא בבדיקת התובעת הגבלה קלה בתנועות הצוואר וכאבים בעמוד שדרה צווארי. בהתאם לתקנה 37 (5) א' קבע שלתובעת 10% נכות. עוד קבע ד"ר הנדל שאין צורך בטיפולים עתידיים ולא צפויה החמרה. ד"ר הנדל ייחס את הנכות לפגיעה בתאונה השנייה.

ד"ר מ. הימלפרב בתחום האף אוזן גרון מצא, כי בדיקת שמיעה שבוצעה ביום 15/7/01 הצביעה על ליקוי שמיעה בתחום התדירות הגבוהה בשתי האוזניים. ליקוי שמיעה זה אופייני לליקוי (חבלה אקוסטית) העלול להופיע לאחר חבלת ראש וחבלת צליפת שוט של הצוואר. ד"ר הימלפרב לא יכול היה לקבוע אם ליקוי זה נובע מהתאונה הראשונה או מהשנייה שכן מדובר בליקוי שאינו מפריע בחיי היום יום ולכן יתכן כי לא התלוננה על כך לאחר התאונה הראשונה. מאידך סבור ד"ר הימלפרב שליקוי שמיעה מעין זה תומך בתלונות הטינטון הסובייקטיבית וכיוון שתלונת הטנטון נרשמה לראשונה לאחר התאונה השנייה יש ליחסה לתאונה זו. ד"ר הימלפרב סבור שאין מקום להענקת נכות בגין ליקוי שמיעה אולם יש מקום להענקת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 72 (4) ד' II בגל הטנטון. כך גם החליט ד"ר הימלפרב להכיר בנכות בגין תלונות על סחרחורת.

נדמה כי אין נושא בתיק זה, שטופל החל משנת 2001 על ידי שלושה מותבים, שאינו שנוי במחלוקת,  לרבות שאלת הנכות הרפואית.