פסק-דין בתיק א 1294/97

מהות התביעה וההחלטה בעניין האחריות

1.         התובע הגיש נגד שני הנתבעים (להלן - " פסיל" ו-" אגד") תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תקיפתו בידי פסיל בתוך התחנה המרכזית של אגד בירושלים. התקיפה אירעה בשעת בוקר מוקדמת של יום 30.8.95, בעת שהמתין התובע לאוטובוס של אגד שיובילו למקום עבודתו בבית המטבחיים של "מרבק" שבקריית מלאכי. בהחלטתי מיום 8.8.03 קבעתי את אחריותם של הנתבעים לנזקו של התובע בגין עוולת התקיפה (פסיל) ועוולת הרשלנות (אגד), בייחסי לתובע אשם תורם בשיעור 15%. פסק דין זה עניינו אפוא בשאלת הנזק שהנתבעים חייבים בתשלומו.

שיעור הנכות והמחלוקות בין הצדדים בעניין הנזק

2.         הצדדים הסכימו ביניהם כי אחוזי הנכות לצמיתות שקבע המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) בשיעור משוקלל של 19%, הם אחוזי הנכות של התובע (ראו הודעתם המשותפת מיום 5.1.04). שיעור הנכות נקבע כלהלן: בגין הפגיעה ביד ימין -  10% עפ"י סעיף 35(1) לתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956: "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר" כאשר "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות"; בגין הפגיעה בכתף ימין -  10% עפ"י סעיף 42(1): "פציעת שרירי כתף ... בצורה בינונית".

המחלוקות ביניהם נסובות  על הסוגיות הבאות:

א.         הקשר הסיבתי בין הפגיעה בתובע לבין פיטוריו ואובדן כושר ההשתכרות.

ב.         רמת השכר של התובע ערב פיטוריו.

ג.          תוחלת העבודה של התובע.

ד.         חישוב הנזק.

ה.         ניכויים.

אדון בהן כסדרן.

א.                             הקשר הסיבתי בין הפגיעה לפיטורין ואובדן כושר ההשתכרות

3.         התובע, יליד אוגוסט 1940 (י"ג אלול הת"ש), היה בן 56 ביום האירוע. עובר לאירוע ומאז 1982, עבד התובע כמשגיח כשרות, כעובד של המועצה הדתית בתל אביב (להלן - " המועצה הדתית"), בבית המטבחיים "מרבק" שבקריית מלאכי. העבודה של משגיח כשרות הינה עבודת כפיים פיזית קשה, המתבצעת בעמידה ותוך כדי הרמת הידיים אל חלקי הבשר התלויים מלמעלה. ראו סע' 4 לתצהיר התובע מיום 7.1.04 (להלן - " התצהיר" או " התצהיר השני"), שלא נסתר, וכן עדותו בעמ' 406; ראו גם עדותו של מר גיליס, המזכיר ומנהל מחלקת המנגנון דאז של המועצה הדתית, בעמ' 443-444. מאז שנת 1998, שבה עבד יחד עם משפחתו לגור בבית"ר, התובע היה קם כל בוקר לפני עלות השחר, כדי לנסוע לתחנה המרכזית בירושלים ומשם באוטובוס לקריית מלאכי, היה עובד בבית המטבחיים של מרבק עד לשעה 15:00 בצהריים, וחוזר בתחבורה ציבורית לביתו. אזכיר, כי התובע הותקף ע"י פסיל בעת שהמתין לאוטובוס של אגד שיסיעו למקום עבודתו במרבק.

להשלמת התמונה אציין, כי בכתב התביעה (בסע' 3) טען התובע כי מאז 1982 הוא עבד במרבק לא רק כמשגיח כשרות (כעובד המועצה הדתית) אלא גם כמנקר במרבק. ואולם, יצויין כאן, בחודש פברואר 1991 (4 שנים לפני אירוע התקיפה) - פוטר התובע מעבודתו כמנקר במרבק (וראו גם הודעת הפיטורין מיום 12.5.91, שצורפה להודעת ב"כ התובע מיום 29.2.04). עם זאת, בתצהירו השני (בסעיף 5), הוא ציין לראשונה כי חרף פיטוריו ממרבק הוא המשיך לעבוד שם כמנקר עבור קצב של העדה החרדית, כששכרו שולם לו במזומנים ללא תלוש.

אומר כבר כאן, בגדר הקדמת המאוחר, שבחקירתו הנגדית אישר התובע כי עובר לתקיפה כבר לא עבד כמנקר עבור הקצב של העדה החרדית (ובהמשך פסק הדין עוד אחזור ואדרש בהרחבת מה לטענתו הכבושה של התובע בדבר עבודתו במרבק כמנקר עבור הקצב של העדה החרדית).

התובע טוען, כי הפגיעה שפגע פסיל בידו ובכתפו הימניות, היקשו מאוד על תפקוד ידו הימנית, ועקב הירידה בתפקודו פוטר ביום 13.4.97 מעבודתו כמשגיח כשרות (הפיטורין נכנסו לתוקף ביום 1.5.97). לטענתו, על אף מחלותיו השונות (שאותן לא גילה בכתב התביעה): מחלת לב והתקף לב שעבר בדצמבר 1992, יתר לחץ דם, סכרת ועודף משקל, עבד ותפקד היטב במשך השנים עד לפגיעתו ע"י פסיל, שגרמה להתדרדרות במצבו הרפואי. כן הוא טוען, כי פיטוריו מעבודתו דירדרו את בריאותו לחלוטין: על אף מחלותיו, העבודה נתנה לו "חשק וכח" (סע' 15 לתצהירו השני), אך לאחר פיטוריו לא הצליח, לדבריו, למצוא עבודה חלופית מחמת גילו.

פסיל טוען, כי קיים יותר מחשש כי התובע " הזמין את פיטוריו" (סע' 13 לסיכומיו; ההדגשה במקור). כך פעל התובע, לטענתו, בשל ההפרש הנמוך שבין משכורתו לבין הפנסיה שאמור היה לקבל בפרישתו ובשים לב לעבודתו היומית הקשה, וכן משום שידע כי יקבל כמענק או כפיצויים סכום העולה על משכורתו השנתית.

אגד טוענת, כי אין קשר בין פרישתו של התובע מעבודתו באפריל 97' לבין תקיפתו באוגוסט 95'. לטענתה, התובע, שהיה חולה כבר בתחילת שנות התשעים, פרש מעבודתו עקב "מצבו הבסיסי", התקדמות ההליך הטרשתי והזדקנותו, כאשר התקף הלב שלקה בו במרץ 97' הכריע את הכף. לדבריה, התובע פנה למועצה הדתית (מעבידתו), הביא את מכתבה של רופאתו ד"ר קוק (נ/14) וביקש לפרוש. אז, לדבריה, החליט התובע לנצל את התקיפה, וביקש מן המועצה שתוציא לו מכתב פיטורין, לפיו התקיפה היא שגרמה לירידה בתפקודו. לחלופין, טוענת אגד, כי לכל היותר יש לייחס לתקיפה 19%, כשיעור נכותו המוסכמת של התובע.

4.         אין מחלוקת כי עובר לתקיפתו סבל התובע ממספר רב של מחלות, שהמכנה המשותף להן הוא שהן גורמות לטרשת עורקים (סע' 4 לחווה"ד של ד"ר קפקא, המומחה מטעם התובע), וכבר בדצמבר 92' עבר התקף לב ראשון (שם, סע' 3). 91 ימים לאחר תקיפתו (ביום 30.8.95) חזר התובע לעבודתו כמשגיח כשרות. כאמור, במרץ 97' עבר התקף לב נוסף ובאפריל פרש מעבודתו.

ביום 13.4.97 הוציאה המועצה הדתית מכתב פיטורין לתובע, שבו נאמר: " לבקשתך, הריני לאשר, כי בשל הפגיעה הגופנית שקרתה לך ב-30.8.95, ואשר בעקבותיה חלה ירידה בכושר תפקודך כמשגיח בביהמ"ט "מרבק" - נאלצה המועצה הדתית לפטרך מהעבודה" (נ/13). התובע עפ"י עדותו הוא (עמ' 410) סרב לקבל את המכתב בניסוחו זה, ועקב כך הושמטה המילה " לבקשתך" בנוסח החדש שקיבל (אותו צירף כנספח ג לכתב התביעה).