פסק-דין בתיק א 129059/01

יסודה של התביעה שבפני בתאונת דרכים שארעה ביום 18.8.00 בה היו מעורבים רכב מסוג מיצובישי המבוטח באמצעות התובעת והנהוג ע"י עת/1 עם אוטובוס הנהוג בידי הנתבע (1).

מקום התאונה רחוב אהרונסון בבני-ברק, רחוב צר כפי שעולה מן התמונות שהוצגו בפני ביהמ"ש.

במועד התאונה בשעת בוקר 07:00 לערך הגיע עת/1 למקום והחנה את המיצובושי בצידו השמאלי של הרחוב,

חלקו על הכביש וחלקו על המדרכה ועלה להתפלל בבית הכנסת, כשירד מצא כי הרכב נפגע בחלקו האחורי על ידי האוטובוס שחלף במקום, נדחף קדימה לעבר פטריית בטון המוצבת על המדרכה ונפגע אף בגחונו. וכתוצאה מכך נגרם לרכב נזק מוחלט.

המחלוקת שבן הצדדים הינה בשניים:

א.            שאלת האחריות - לטענת התובעת עסקינן בפגיעה ברכב חונה כדין ואילו הנתבעים טוענים כי מחד חנה המיצובישי שלא כדין ומאידך היתה התאונה בלתי נמנעת בנסיבות כפי שעוד יובהר להלן.

ב.              גובה הנזק - התובעת העמידה את נזקיה ע"ס 52.168 ש"ח שהם שווי השוק של הרכב במועד התאונה (79,465 ש"ח) בניכוי המיסים שחלו עליו עובר לתאונה (17,762 ש"ח) ובניכוי ערך השרידים

(9,535 ש"ח), ואילו לגירסת הנתבעים גובה הפיצוי היה אמור להתבצע על בסיס שווי הרכב בארץ מוצאו גרמניה 20,000 מרק גרמני בניכוי פחת של 64% כפי שחושב ע"י רשויות המכס סה"כ 13,892 ש"ח ובניכוי השרידים סה"כ 5,027 ש"ח. וזאת מן הטעם שמבוטח התובעת הינו תייר שרכש הרכב בחו"ל.

דיון

א.          שאלת האחריות

כאמור מן העדויות חנה המיצובישי בצידו השמאלי של הכביש. חלקו על הכביש וחלקו על המדרכה, שמידת חריגתו לכביש במחלוקת בין הצדדים לטענת התובעת, לא קיים במקום כל איסור חניה משאין מוצב תמרור האוסר חניה והמדרכה אינה צבועה באדום לבן כפי שעולה מתמונות המקום ומכל מקום לא הוצג בפני אישור מאת עירית בני-ברק בדבר קיומו של תמרור האוסר חניה.

לפיכך, לטעמי משלא הוכיחו  זאת הנתבעים, ועול  הראיה עליהם, שכן הגנתם נסמכה בין השאר על הטענה כי המקום אסור בחניה, תמצא לאמר כי לא קיים איסור חניה במקום. אשר לכיפות הבטון המונחות על גבי המדרכה, אלה אינן בבחינת תמרור, ומטרתן למנוע חניית כלי רכב על המדרכה בלבד.

מאידך, התרשמתי מתמונות המקום כי עסקינן בכביש צר, וגם עת/1 בעדותו מודה כי לאחר שהחנה את רכבו יצא לבדוק האם נותר מרווח למעבר כלי רכב, וגם אם לטענתו נותר מרווח שכזה ברור מן התמונות כי זה מרווח בדוחק ועל כך אתן דעתי בהמשך.

אשר לגירסתו של נהג האוטובוס - והטענה בדבר תאונה בלתי נמנעת בנסיבות, מצאתי שלא לקבל טענה זו.

תאונה בלתי נמנעת בנסיבות הינה מקום בו לא ניתן היה לצפות כנהג סביר את נסיבות התאונה ותוצאותיה. מה שאין כך לטעמי בענייננו.

כאמור עסקינן ברחוב צר, בשעות בוקר בעיר בני ברק ההומה בני אדם וילדים גם אליבא דגירסתו של נהג האוטובוס. בנסיבות העניין על הנתבע (1) היה לצפות יציאתו של הולך רגל בין אם מבוגר בין אם ילד לכביש ואת מרחב התמרון הפתוח לפניו ולהתאים נהיגתו למקום ולזמן.

לדברי הנתבע הוא נסע במהירות של 30 קמ"ש והבחין בילדה (ואינני נכנסת לויכוח המיותר בין הצדדים אם המדובר בילדה עם עגלה או באדם מבוגר) ממרחק של 10 מ', הפחתת המהירות ל-25 קמ"ש היתה מקנה לנו את מרחק העצירה המספק שהינו 8.71 מ' כדי למנוע תאונה עימה. יתר על כן לא שמעתי מפי הנתבע כי ניסה לבלום את האוטובוס, אלא כי סטה שמאלה בלבד, לפיכך בנסיבות אלה סבורתני כי מדובר בארוע צפוי ומכאן שאין בתאונה בלתי נמנעת עסקינן.

לפיכך, בשלב זה מצאתי לבחון את מידת האחריות שיש לייחס לכ"א מן המעורבים ולטעמי יש לחלק האחריות באופן שהנתבע (1) נושא ב- 60% ואילו מבוטח התובעת נושא ב- 40% שכן גם אם לא מצוי תמרור איסור במקום אופן החניה וצימצום מרחב התמרון בכביש בו עוברים אוטובוסים יש בו משום רשלנות לכשלעצמה.

וגם על מבוטח התובעת היה לצפות בנסיבות המקום והזמן כי יתכן וידרש מרחב תמרון גדול יותר ומשהחנה את רכבו שחלקו של הכביש שם נפשו בכפו ויצר למעשה מפגע חלקי בכביש וכתוצאה מכך נפגע הרכב וניזוק.

ב.           אשר לגובה הנזק: