פסק-דין בתיק א 128610/01

רקע

1.         בפניי תביעה ותביעה שכנגד בין עורכת דין ולקוחה.

2.         התובע (והנתבע שכנגד -להלן "בן סימון"), מתווך במקצועו, טען כנגד הנתבעת (והתובעת שכנגד - להלן "אזולאי"), עורכת דין, לחוב בגין דמי תיווך עבור עסקאות נדל"ן שביצע עבורה, וכן לחוב בגין כספים שגבתה עבורו בתיק הוצאה לפועל כבא כוחו ואשר, לטענתו, לא שולמו לו.

3.         אזולאי מצידה הגישה תובענה כנגד בן סימון בגין חוב שכ"ט, אשר חב לה לטענתה בן סימון בקשר לטיפולה באותו תיק הוצל"פ ממש.

4.         ביום 18/3/2004 החליטה כב' השופטת ריבה ניב למחוק מתוך כתב התביעה של בן סימון את התביעות המתייחסות לחוב בגין עסקאות התיווך מחמת התיישנות, ונותר לדון רק בתביעתם ההדדית של בן סימון ואזולאי לעניין טיפולה של אזולאי בתיק ההוצל"פ.

טענות הצדדים

5.         בן סימון טוען כי אזולאי שימשה כב"כ מטעמו בטיפול בתיק הוצל"פ בו החייב הוא מר יעקב גורדון (להלן "גורדון"). כתוצאה מהטיפול בתיק שילם גורדון לאזולאי סך 60,000 ש"ח, אך בן סימון קיבל לידיו סך 30,000 ש"ח בלבד (סעיף 12 לתצהירו), ויתרת החוב לא שולמה לו חרף מכתבי דרישה ששלח (סעיף 13 לתצהירו).

6.         אזולאי טוענת כי בשנת 1987 בן סימון ביקש ממנה הלוואה ע"ס 10,000 ש"ח, אך מאחר ולא היה לה כסף חופשי ביקשה מאמה שתלווה לו את הכסף והבטיחה לה כי היא אחראית להחזרת החוב (סעיף 18 ב' לתצהירה).

7.         ואכן, לטענת אזולאי, ביום 11/1/1987 נטל בן סימון הלוואה מאמה על סך 9,000 ש"ח (סעיף 18 ג' לתצהירה) והשניים חתמו על הסכם (להלן "הסכם ההלוואה"), ולפיו מתחייב בן סימון להשיב את סך ההלוואה בתוך שלושה חודשים.

8.         אזולאי טוענת כי ביום 28/7/1987 רכשה מגרש בתיווכו של בן סימון, אשר ביקש ממנה לקזז מחוב ההלוואה סך 340 $ המגיעים לו כדמי תיווך  (סעיף 18 ה' לתצהירה).

9.         אזולאי טוענת עוד כי חזרה וביקשה מבן סימון שיפרע את חובו לשווא (סעיף 19 א' לתצהירה). בסופו של דבר, נאלצה היא עצמה לפרוע את החוב לאימה.

10.        אזולאי טוענת כי בשנת 1991 הציע לה בן סימון להפעיל בלשכת ההוצל"פ שטר חוב ע"ס 4,800 ש"ח שזמן פירעונו עוד בשנת 1985 נגד גורדון, אשר רכש רכב מבן סימון, והתחייב כלפיה לאמור :- "כל מה שתצליחי לגבות מגורדון קחי לעצמך, אני לא רוצה מזה דבר, אחרת באמת איני יודע איך אוכל להחזיר את יתרת ההלוואה" (סעיפים 19 ב' ו-ג' לתצהירה של אזולאי).

11.        אזולאי מתארת בהרחבה יתירה את הפעולות הרבות שנאלצה לבצע לגביית שטר החוב (עמ' 9 ו-10 לתצהירה), ובין היתר נתמנתה ככונסת נכסים לדירתו של גורדון. בסופו של דבר הצליחה להגיע לכלל הסכם פשרה עם גורדון בסוף שנת 1998 כי ישלם סך 60,000 ש"ח ב-6 תשלומים שווים (סעיף 24 ה' לתצהירה), לסילוק חובו בגין השטר.

12.        לאחר סיכום תנאי הפשרה עם גורדון טוענת אזולאי כי נפגשה עם בן סימון לבקשתו וזה התחנן בפניה כי תסכים לשלם לו סך 25,000 ש"ח לצורך טיפול רפואי דחוף בחו"ל מתוך הסכום שגבתה מגורדון ואת היתרה בסך 35,000 ש"ח תשאיר בידה לכיסוי יתרת הלוואה וכשכר לטרחתה בתיק (סעיף 25 א' לתצהירה). לדבריה, נכון ליום 30.6.1999 ולאחר קיזוז דמי התיווך שהגיעו ממנה לבן סימון, עמדה יתרת החוב בגין ההלוואה ע"ס של 35,000 ש"ח בקירוב (ע' 17 לפרוטוקול).

13.        לטענתה של אזולאי (סעיף 25 ב' לתצהירה), משנכמרו רחמיה על בן סימון הסכימה לבקשתו, ואף חזרה והסכימה לבקשתו כי יקבל את שלושת התשלומים הראשונים בסך 30,000 ש"ח ורק אח"כ תקבל היא את יתרת התשלומים (סעיף 25 ג' לתצהירה)

14.        אזולאי טוענת כי גורדון חדל לפרוע את תשלומיו לאחר שפרע שלושה תשלומים בלבד, ואז הופיעו במשרדה גורדון ובן סימון, ובן סימון ביקש הפחתת יתרת התשלומים ודחיית מועד פירעונם. לכך אזולאי לא הסכימה (סעיף 25 ד' לתצהירה). כמו כן, טוענת אזולאי, התקרב מועד הדיון בבית המשפט (ביום 30/6/1999) בו אמורים היו הצדדים לדווח לבית המשפט כי גורדון עמד בכל ששת התשלומים.

15.        בבוקר הדיון, טוענת אזולאי, הגיעו למשרדיה בן סימון, גורדון ואחיו ובקשו שתסכים לקבל שכר סמלי עבור פעולותיה ככונסת נכסים תחת השכר שהוסכם עליו בסך 25,000 ש"ח. אזולאי, לטענתה, הסכימה לשכר טרחה בסך 7,500 ש"ח אך לשאלתה היכן יתרת הסך של  30,000 ש"ח, השיב בן סימון כי קיבל את הסך האמור לידיו "עבור חוב דחוף שהיה עליו לשלם בגין משכנתא שעמדו להוציא לפועל נגדו" (סעיף 26 א' לתצהירה).

16.        אזולאי התרגזה עליו, כינתה אותו שקרן ורמאי וגירשה אותו ממשרדה. כעבור רבע שעה חזר בן סימון והושיט לה צרור כסף וביקש למסרו לידיה אך בן סימון שבה וגירשה אותו ממשרדה. לאחר מכן נכנס גורדון למשרדה וניסה לשכנעה לקבל את הכסף, והיא אמרה לו שיש להגיע לבית המשפט. שם דיבר גורדון פעם נוספת על ליבה שתיקח את הכסף. יודגש כי לגורדון אכן היה אינטרס להפיס את דעתה של בן סימון, שכן על הפרק עמד דיון משפטי בשאלה האם סילק את חובו כמוסכם, דבר שהיה תנאי לביטול הליכי המכירה של דירתו. סופו של דבר, טוענת אזולאי, שולם לידיה סך ה-30,000 ש"ח הנותרים מידי גורדון בעת ההמתנה לדיון ולעיני בן סימון שישב בסמוך. כמו כן, התחייב באותו מעמד גורדון לשלם לה סך 7,500 ש"ח כשכר טרחתה ככונסת בתוך חודש ואם לא כן יהא עליו לשלם סך 25,000 ש"ח. (סעיף 26 ג' לתצהירה). שכר טרחתה של אזולאי ככונסת נכסים לא שולם לה, לטענתה, עד היום (סעיף 26 ד' לתצהירה).

17.        דרישותיו של בן סימון לקבל את יתרת הכסף ששילם גורדון לידיה, כך טוענת אזולאי, החלו רק לאחר שניסה להיפגש עמה וליישב את ההדורים, בעקבות גירושו ממשרדה בבושת פנים, וכאשר בן סימון נוכח לדעת כי היא מסרבת להתרצות (סעיף 27 ב', ג' לתצהירה).

18.        לטענת אזולאי, שכר טרחתה הראוי בתיק ההוצל"פ של גורדון הינו 70,000 ש"ח. סך זה נמנעה מלתבוע "כדי למנוע מעצמה פגיעה נוספת בבריאותה" . החלטתה לתבוע את שכרה הראוי באה רק "משתבע התובע את הנתבעת בתביעת כזב וממילא כפה על הנתבעת התדיינות לא הייתה לנתבעת עוד כל סיבה שהתובע לא יתבע על המגיע ממנו לנתבעת, על דרך תביעה שכנגד בתביעת אמת שיש לה נגדו". (סעיף 33 לתצהירה).